(סיפור זה הוא המשך של "עלמות במצוקה" אבל אפשר גם לא...)
--ציפי--
הלוויה של פיונה של החתולים התקיימה ביום ראשון גשום ואפור.
לבית הקברות שבצומת הכפר הירוק הגענו רק חמישה אנשים. אני,
פיני, יוני ואלה ומר גורי שגם הסיע אותנו לשם.
נסענו שותקים כאילו משהו התיישב לנו על כל המילים ולא היה מוכן
לקום. הרדיו מצידו לא הציע הרבה פתרונות ובסוף מר גורי סגר
אותו בקוצר רוח ואמר שיש לכולנו מספיק סיבות להיות עצובים,
אנחנו לא צריכים לשמוע גם חדשות ודיווחי תנועה.
חוץ מזה, אף אחד לא אמר מילה.
בבית הקברות מר גורי אמר שאנחנו צריכים לחפש את חלקה 4
וכשהגענו לשם עמד שם איש קטן עם זקן ארוך ומטריה מעל הבור
הפתוח שניכר בו כי הוא מחכה בחוסר סבלנות. בהתחלה חשבתי שאולי
אחד מקרובי המשפחה של פיונה הגיע בכל זאת ללוויה, אבל אז הסתבר
שזה היה רק הרב.
הגשם שוב התחיל לרדת כשהתאספנו מסביב לבור ואז הרב פתח ספר קטן
והתחיל לקרוא ממנו פסוקים בחצי שירה חצי דיבור. אני לא יודעת
כמה הוא התכוון לכל המילים האלה וכמה היה אכפת לי באותו רגע
שמאפר באתי ואל אפר אשוב וכל התשבחות האלה לבורא עולם שבדברו
נעשה הכל. אני רק חשבתי על פיונה ועל איך היא הלכה לנו ככה
פתאום, לבד ובלי שום התראה.
לא היו סימנים. ביום שישי פיונה יצאה עדיין להאכיל בבוקר את
החתולים שלה ושוב היא רבה עם סילביו על השעה ההיא שבה הוא
מאכיל את היונים שלו. שוב הם צעקו אחד על השנייה במדרגות ושוב
זה נגמר בזה שהגברת פיונה המשיכה לעשות מה שהיא רוצה וסילביו
נשאר בלי הרבה ברירות.
אחר-כך הרחתי בחדר המדרגות את פאי התפוחים המפורסם שלה נאפה
בתנור, ממש כמו בכל יום שישי אחר הצהריים ופיני ואני עלינו
אליה כדי להגיד לה שבת שלום ולשאול אם היא צריכה משהו. היא
חייכה אלינו כרגיל והציעה לנו פאי וזה הצחיק אותי שפיני התעקש
לקרוא לה "גברת פיונה" ולא סתם פיונה, כמוני. הוא כזה ילד טוב
הפיני הזה...
בשבת בבוקר היא לא יצאה להאכיל את החתולים. אני כמובן לא
הבחנתי בזה עד השעה 12 בצהריים כשקמתי, אבל איך שיצאתי למרפסת
הבחנתי במשהו מוזר. כל החצר הקדמית של הבניין היתה מלאה
בחתולים. חתולים מכל הגדלים והצבעים וכולם נהמו במין קול קורע
לב כזה.
לעזאזל, חשבתי לעצמי, הם שוב מיוחמים, וסגרתי את החלון הגדול
של המרפסת הקדמית בשביל לא לשמוע את היללות.
אחר הצהריים, מבעד לחלון שעדין היה סגור, שמעתי קולות של
אמבולנס. לפי האורות האדומים המסתובבים התברר שהוא חנה ממש
בחצר הבניין. אני שנבהלתי נורא, ישר רצתי החוצה לראות מה קרה.
מסתבר שהגברת פיונה הייתה מנוייה על איזה מוקד חירום טלפוני.
מוקד שהתפקיד שלו להתקשר אליה פעמיים ביום, לבדוק אם היא צריכה
משהו ואם הכל בסדר.
בשבת הם התקשרו אליה יותר מעשר פעמים ומכיוון שהיא לא הודיעה
להם שהיא יוצאת או שהיא לא תהיה בבית, הם שלחו את האמבולנס
לבדוק מה קורה.
עמדתי רועדת בחדר המדרגות, רואה איך הם מוצאים מהדירה שלה
אלונקה מכוסה בפלסטיק שחור. הלב שלי נפל. לא יכולתי לדבר.
נכנסתי לחדר והתחלתי לבכות.
ביום ראשון בבוקר הייתה מודעת אבל בכניסה לבניין.
זה מצחיק אבל בחיים לא שמתי לב ששם המשפחה של פיונה היה
שמילביץ'. בשבילי היא תמיד הייתה פיונה של החתולים, ובשביל
פיני גברת פיונה וככה, אני מניחה שאף אחד לא חשב בכלל שלפיונה
יש שם משפחה. אפילו את הדואר שלה היא לא הייתה מקבלת לבניין
כמו כולנו, אלא התעקשה להחזיק תיבה בסניף הדואר שנמצא לא רחוק
מהבניין, ואליו היא הייתה הולכת בחגיגיות פעמיים בשבוע בשביל
לבדוק מה הגיע.
אני מניחה שהיא פשוט הייתה צריכה סיבות לצאת מהבית. אף פעם לא
חשבתי על זה שהדואר הכי מרגש שהיא בטח קיבלה היה חשבונות
מהעירייה או חידוש לכרטיס התושב הוותיק שלה.
מעולם לא באו לבקר אותה קרובי משפחה וכל פעם שהדבר עלה היא
הייתה אומרת שהנכדים שלה נשואים באמריקה ועושים המון כסף ושהם
שולחים לה קצת מדי פעם ביחד עם מתנות בחגים. הם פשוט עסוקים
מידי ויש להם שם את החיים שלהם ובטח אין להם זמן להגיע לבקר את
הסבתא הזקנה שלהם בארץ.
קול של רעם חזק החזיר אותי לבית הקברות לשירתו החד-גונית של
הרב שיותר הרגיזה מאשר תרמה משהו. בסוף הוא גמר לשיר ויוני,
פיני ומר גורי הורידו את הגופה העטופה בסדין לתוך הבור.
הרב שאל אם מישהו רוצה להגיד משהו ואני הרגשתי את הגוש הזה
בגרון מתנפח ולוחץ כך שכל מה שיכולתי לעשות זה שוב לבכות. יוני
ואלה עמדו מחובקים ושתקו. אני חושבת שהם באו רק כי לא היה להם
נעים ופיני חיבק אותי וליטף לי את השיער, מנסה להחזיק את
המטריה שהגנה על שנינו מהגשם תוך כדי.
מר גורי ניגש לצד הרב. הוא הניח יד על ראשו לוודא שהכיפה שהוא
שם לא עפה ברוח ואז לקח נשימה עמוקה.
"הגברת פיונה", הוא אמר, "הייתה אישה טובה. היא הייתה שכנה
טובה ונדיבה שדאגה לא רק לדיירי הבניין אלא גם לחתולים ולחיות
שהרגישה שנזקקו לה לא פחות. היא הייתה אישה ישרה, שתמיד שילמה
את שכר הדירה שלה בזמן ומעולם לא דרשה יחס מיוחד. אני בטוח
שמשפחתה של הגברת פיונה, הנמצאת בארצות הברית כרגע, ולא הייתה
יכולה להגיע הנה בגלל ההתראה הקצרה, אבלה על אובדנה בטרם עת
כמונו כאן ואנו שולחים להם את תנחומינו הכנים. מי יתן גברת
פיונה, ותנוחי על משכבך בשלום ותהה נשמתך צרורה בצרור החיים".
הבכי פסק כלעומת שבא. המילים של מר גורי נשמעו אדישות וריקות.
הוא דקלם אותן כמו מתוך חובה ולא שמעתי צער אמיתי בדבריו אלא
יותר נאום של פוליטיקאי. הסתכלתי על פיני וראיתי שהוא חושב
כמוני.
ואז, פתאום, פיני התחיל לשיר.
היי שקטה
עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהינום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר
היי שקטה
כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.
היי שקטה
כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לה הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
היי שקטה
כמו אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.
פיני שר כמו שלא שמעתי אותו אף פעם, אלה סובבה את הראש שלה
לתוך החזה של יוני והתחילה לבכות גם היא. מר גורי נאחז במטריה
שלו יותר בכוח והקול של פיני, הקול הרך ונעים כמו תה חם עם
נענע עטף את חלקת הקבר הקטנה בניחוחות של אמת.
אחר-כך חזרנו שותקים הביתה. בדיוק כמו שבאנו. שאלתי את מר גורי
אם אני יכולה לעלות לשבת קצת בדירה של פיונה. אמרתי לו שאני
רוצה להיפרד ושאלתי אותו מה הולך להיות עם כל הדברים שלה ואם
המשפחה שלה תבוא לקחת אותם או משהו כזה.
פיני עלה בעצמו לדירה שלנו, הוא נראה מרוקן ועייף. מר גורי
חיכה שיוני ואלה יעלו לדירה שלהם, ואז מר גורי רכן אלי קדימה
ולחש:
"לגברת פיונה אין משפחה באמריקה. למעשה, לגברת פיונה אין אף
אחד. כל הרכוש שלה, היא ביקשה לתרום אותו. היא אמרה שאם צער
בעלי חיים יכול לעשות עם זה משהו, שיבואו לקחת מה שהם צריכים.
את השאר היא רוצה לתת לנזקקים אחרים."
"קדושה" מלמלתי לעצמי. "ומה עם הדירה"?
מר גורי לקח נשימה עמוקה.
"ציפי", הוא אמר לי בטון שבו השתמשו המורים שלי כשהם רצו להגיד
לי שנכשלתי במבחן אבל רצו להכין אותי נפשית לכך קודם, "הגברת
פיונה גרה אצלי בדמי מפתח. הדירה שלה חוזרת למעשה לבעלות שלי.
במהלך השבוע הבא, אני אציע אותה לשכירות שוב..." הוא שתק
וכשראה את המבט הצרוב בעיניים שלי מיהר להגיד "החיים ממשיכים
ציפי'לה. אני יודע שאהבת את הגברת פיונה, גם אני אהבתי אותה,
אבל הבניין הזה הוא העסק שלי. ממנו אני והמשפחה מתפרנסים.
הדירה של הגברת פיונה כבר לא תעזור יותר לאף אחד. את יודעת מה?
אולי באמת כדאי שתעלי לשם קצת. תשבי שם ותראי אם יש משהו שאת
רוצה לקחת לך למזכרת. אני בטוח שהגברת פיונה הייתה שמחה לתת לך
משהו קטן כדי שתזכרי אותה".
הוא נתן לי את המפתח לדירה של פיונה ואז פנה לאוטו שלו וסגר את
המטריה.
"אני אבוא לקחת ממך את המפתח אחר-כך. אולי מחר... אני סומך
עליך ציפי'לה". הוא חייך חצי חיוך מאולץ ונסע משם. מבחינתו זה
היה גמור. החיים ממשיכים הוא אמר... החיים ממשיכים.
בדירה של הגברת פיונה הכל היה במקומו. הפורמייקה במטבח הייתה
מבריקה ואף טיפה של אבק לא נראתה בשום מקום. הרקמות על ספות
נחו שם בדיוק כמו ביום רגיל ואני התיישבתי על הספה האדומה סמוך
למקום שבו פיונה הייתה יושבת, רק קצת יותר בקצה, והבטתי על כל
הדירה.
זאת הייתה הפעם הראשונה ששמתי לב כמה הדירה הזאת הייתה קטנה.
יכולתי לראות את המסדרון הקטן שהוביל למטבח וניסיתי לדמיין
לעצמי שכל רגע הגברת פיונה תצא משם עם פאי התפוחים המפורסם שלה
ותציע לי גם כוס תה חם עם לואיזה או לימונית או משהו דומה.
הלכתי למקרר וכמו שחשבתי, מצאתי שם את הפאי שהיא אפתה ביום
שישי. פרסתי לי חתיכה קטנה וניסיתי לאכול אותה קרה אבל לא
הרגשתי את הטעם. הפה שלי היה יבש. זה לא אותו דבר בלי פיונה.
החזרתי הכל להיות כמו שמצאתי אותו. נקי ומסודר.
אחר-כך טיילתי קצת בדירה. בחדר השינה שלה הייתה כרית קטנה
רקומה. היה עליה ציור של חתולה כושית גדולה עם סרט בצוואר.
ליטפתי אותה ברכות והרמתי אותה לאפי. היה לה ריח של פיונה.
כשנעלתי את הדלת אחרי, ונפרדתי מפיונה בפעם האחרונה חיבקתי את
הכרית הזאת חזק חזק. לקחתי אותה איתי למטה לדירה.
ביום שני בבוקר, בדיוק בשעה עשרה לעשר, נשמעו דפיקות בדלת
הדירה שלנו. הייתי די מופתעת למצוא שם את סילביו של היונים,
לבוש כאילו הוא נוסע לחתונה.
"סליחה שאני מפריע לך גיברת ציפי", הוא אמר במין רישמיות נבוכה
והעביר יד על שאריות שיערו הלבן. "מר גורי אמר שהמפתח לדירה של
הגברת פיונה, הוא אצלך".
"כן", אמרתי לו, עדיין מנסה להבין מה הוא רוצה.
"אני צריך את המפתח גיברת ציפי. אני רוצה לעשות משהו. משהו
בשביל הגברת פיונה".
הבטתי בו מרימה גבה חשדנית.
"באמת! גיברת ציפי! אני... אני..." הוא גימגם, "אני מרגיש לא
בסדר. לא טוב איך שדיברתי עם הגברת פיונה ביום שישי. אנחנו
רבנו, כמו תמיד... זה לא בסדר. זה לא טוב. אנשים לא צריכים
להיפרד בצורה כזאת. אני מרגיש ש..." הוא ממש רעד. "אני מרגיש
שאני צריך לבקש ממנה סליחה. אבל עכשיו זה מאוחר גיברת ציפי...
עכשיו זה מאוחר..."
ראיתי חרטה אמיתית בעיניים שלו. סילביו של היונים שבילה את
מרבית הבקרים של השבוע בלריב עם הגברת פיונה עמד מולי אכול צער
וכאב.
נתתי לו את המפתח בלב ולב וסגרתי את הדלת. בדרכי להתלבש ליום
עבודה. "החיים נמשכים" אמר מר גורי, ועד כמה ששנאתי אותו על
המשפט הזה ידעתי שהוא צודק וגם אני צריכה לעבוד כדי שאוכל
להרשות לעצמי להמשיך לגור כאן.
בדרך למטה, בחצר של הבניין, נתקלתי במחזה מוזר. מר סילביו ישב
שם, לידו שקית גדולה כהה ומסביבו עשרות של חתולים מייללים. הוא
האכיל אותם במזון החתולים שהוריד מדירתה של הגברת פיונה. חיוך
היה על פניו.
מילות השיר "היי שקטה" הן של רחל שפירא והלחן הוא של יהודה
פוליקר.
ביצוע נהדר לשיר, מבצעת ריקי גל. |
