[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








(סיפור זה הוא המשכו של הסיפור "במלחמה כמו במלחמה")


--פיני--

השער של הכניסה לבניין שלנו עשוי מעץ. בכל פעם, אחרי שיורד קצת
גשם, העץ מתנפח ועושה את פתיחת השער למשימה בלתי אפשרית כמעט,
בעליל.
בשעה תשע ועשרים בבוקר יום ראשון, כאשר חזרתי מביקור סוף שבוע
אצל הורי, מצאתי את הגברת פיונה על המדרכה מחוץ לבניין, כשלידה
מונחת שקית ניילון לבנה וגדולה מלאה במצרכים מהמכולת ועוד שקית
אחת, מלאה לא פחות, במזון חתולים.
היא הייתה לבושה בקפידה ומאופרת, עדין מדגישה את הגבות הבלתי
נראות שלה בעיפרון שחור כמו שהיו עושות שחקניות הקולנוע
הגדולות של שנות השלושים והארבעים. היה לה מבט מיואש בעיניים
ואני מייד הבנתי מה הבעיה.
כשהתקרבתי, גברת פיונה אפילו לא המתינה שאומר לה "שלום" או
"בוקר טוב". היא מיד פצחה ב"אני אמרתי למר גורי זה אלף פעם,
אתה צריך להחליף זה שער! בכלל, מי צריך זה שער כשיש דלת עם
חשמל"?
שמתם לב שאנשים מבוגרים מתחילים איתכם שיחה לפעמים מהאמצע?
כלומר, כאילו בכלל לא נפרדתם מאז הפעם הקודמת, או לחילופין
כאילו השיחה עם האדם שלפניכם פשוט ממשיכה בכם באופן טבעי... עם
הגברת פיונה אני רגיל שזה קורה, וזה משעשע במיוחד כשהיא
ממשיכה שיחה שהיא התחילה עם ציפי, כי אז אני יודע על מה הן
מדברות... בכלל, שיחה עם הגברת פיונה, כך תמיד האמנתי, מעדכנת
אותך לגבי כל הרכילות החמה של הבניין.
"זה בסדר גברת פיונה", ניסיתי להרגיע אותה בעודי נאבק עם מבנה
העץ המפלצתי והכבד, "זה פשוט קצת באוף-סייד. צריך רק להרים את
זה טיפה ואז...", נתתי לשער דחיפה הגונה עם כל גופי, מרוקן את
האוויר מראותי במאמץ, "...הוא נפתח".
הגברת פיונה לא השתכנעה. היא הביטה בי במבט הפולני הזה, שאף
פעם לא מרוצה מכלום ואז התכופפה אל השקיות שלה. "אני אדבר עם
מר גורי עוד פעם. אם בת שלו הייתה אומרת משהו... זה תכיף הוא
היה עושה! אבא, צריך לשים זפת בגג... אבא, צריך לשים זה גגון
לשמור מגשם... בטח! זה תכיף הוא עושה! 'חת שתים".
ת'אמת, היא די צדקה. דירת הגג של מיטל, הבת של מר גורי, הייתה
המתוחזקת ביותר בבניין. אבל ככה זה כשאבא הוא הבעלים של
הבניין, ואני לעומת זאת, פשוט התכופפתי ולקחתי את השקיות
מהידיים של גברת פיונה וחייכתי אליה את החיוך שכל הפולנים
מבינים, שמשמעותו "נו, אין מה לעשות. ככה זה".
הגברת פיונה שחררה את השקיות שלה לידיי ואז הרימה אלי את פניה
וחייכה חיוך אמיתי. "נו פיני'לה, נראה שאתה מציל אותי היום
פעמים"...
"תמיד מוכן לעמוד לרשות עלמה במצוקה!" שיוויתי לקולי טון עמוק
ורשמי וקרצתי לה קריצה עמוקה וארוכה שהיא לא תפספס.
"אך! אתם השחקנים", היא הניפה לעברי יד מבטלת אבל יכולתי
להישבע שמתחת לכל האיפור הזה היא הסמיקה.
עלינו לדירתה בקומה הרביעית והיא הזמינה אותי להיכנס. הנחתי את
המצרכים על השולחן במטבח והגברת פיונה הוציאה ארנק קטן מהכיס
והתחילה לפשפש בו.
"בשום פנים ואופן גברת פיונה", אמרתי לה באבירות, בפעם השנייה
באותו יום.
היא נשאה אלי מבט נעלב.
"כמובן", מיד הוספתי, מנסה להציל את הכבוד הפולני שלה באשר
הוא, "שאת יכולה לשלם לי בצורה אחרת"...
היא הרימה גבה אחת, ממש כמו גרבו וניצוץ סקרני נדלק בעיניה.
"שמעתי שעשית לגדי פאי תפוחים לא מהעולם הזה כשהוא עבר לכאן.
הוא לא מפסיק לדבר על זה"
"כן" היא חייכה בגאווה, "אז הוא גם יכול להחזיר לי התבנית"...

"אני פשוט, אומר שאני אשמח לאיזו חתיכת פאי תפוחים, כמו זה
שהכנת לגדי".
הגברת פיונה חייכה אלי שוב. בגב זקוף היא פנתה אל המקרר ושלפה
מתוכו תבנית עגולה ובתוכה העוגה הנכספת.

"זה אני הכנתי ביום שישי", היא אמרה לי תוך שהיא פורסת לי
פרוסה עבה ונדיבה מיוחד.
"אתה רוצה שאני אחמם לך את זה קצת? זה רק כמה דקות"... הנהנתי.

"אז מה באמת קורה עם גדי וציפי", היא שאלה אותי תוך שהיא
מסתובבת אלי מהתנור.
אם הגברת פיונה הייתה דג, היא הייתה הולכת לקנות לעצמה את
הפיתיונות, לא מחכה לדייגים.
ידעתי שאוכל לסמוך עליה כך שאקבל את כל הפרטים עסיסיים בלי
להעליב אף אחד ובלי לחקור יותר מידי.
"אני קיוויתי שאת תדעי". אמרתי לה, מעניק לה בפעם השנייה היום
תחושה של חשיבות.
היא הוציאה את העוגה מהתנור, שמה אותה בצלחת פורמייקה צבעונית,
הוציאה מזלגון כסוף מאחת המגירות והניחה את שניהם לפני, מקרבת
אלי באותה הזדמנות את מחזיק המפיות.
אחר כך היא התיישבה, רכנה קדימה ולחשה לי כממתיקת סוד:
"אני יודעת למה הוא לא בא".
"מה?!" נכוויתי מתפוח לוהט וכמעט שהוצאתי אותו מפי לצלחת, אך
זכרתי מי יושבת מולי והתאפקתי.
"זה בטח היה משהו מצבא שלו"... היא המשיכה.
"עכבו אותו בצבא"?, אמרתי, מנסה ללא הרבה הצלחה להרגיע את
לשוני השרופה.
"כן"! היא הנהנה, "זה בטח היה משהו חשוב אם הוא לא בא לארוחת
ערב עם ציפינ'קה. אח, איזה מותק של בחורה".
זה לא שחלקתי על דעתה של הגברת פיונה לגבי ציפי, אחרי הכל היא
שותפה שלי וחברה, אבל כנראה לאנשים מהדור של הגברת פיונה יש
רומנטיזציה לצבא ולמעשיו, והם נוטים לשכוח שהיום אפילו הודעת
טקסט יכולה להיות משהו שיהווה התנצלות וביטול קביעה של דייט.
גדי לא טרח לעשות אפילו את זה. למעשה, אם לא הייתי יודע יותר
טוב, הייתי אומר שהוא ממש מתחבא בדירה שלו ולא יוצא, כדי
שחלילה הוא לא יפגוש את ציפי בחדר המדרגות.
זה שציפי מבלה את רוב אחר הצהריים דבוקה לעינית דלת הדירה
שלנו, ומחזיקה את האור המדרגות דולק כל הזמן, זה סיפור אחר.
הוא לא אמור לדעת את זה.
כנראה יש בה משהו בציפי שמלחיץ גברים. קשה לי להגיד כמובן, כי
אני מתכוון לגברים סטרייטים, ומכיוון שאני לא אחד מהם, אני
יכול רק לשער השערות. אבל אם מישהו מהם היה נותן לה צ'אנס...
אם מישהו לא היה נבהל מהאישה הזאת שהיא כל-כך נשית וכל-כך
אימהית, וכל-כך יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה, אז הוא היה זוכה
בפרס מדהים.

ממש מזכיר לי את ברברה במצחיקונת. גם שם אף אחד לא רצה לקבל
אותה להופיע, ואף אחד לא נתן לה הזדמנות עד שכבר היה כמעט
מאוחר מידי, אבל תראו את ברברה, כלומר את פאני, היא הצליחה
בסוף והיא הפכה לכוכבת ענקית... אז אולי זה יקרה גם לציפי, למה
לא?

הודיתי לגברת פיונה על העוגה ואמרתי לה שזה בהחלט יכול להיות
סידור קבוע ואם היא צריכה עזרה שוב להעלות דברים או בכלל, כל
מה שהיא צריכה לעשות לדפוק על הדלת שלנו ואם אני בבית אני אשמח
לעזור לה.
ידעתי כמובן שהגאווה הפולנית שלה לא תניח לה לעשות את זה אלא
אם כן היא תיתן משהו בתמורה, ולכן ציינתי שאני מאוד אוהב
עוגיות קינמון וסוכר, כמו שסבתא שלי הייתה עושה.
הגברת פיונה שלחה אותי לדרכי עם חיוך שלישי של הבנת רמזים ואני
ירדתי לדירה שלי ושל ציפי מתוך כוונה לנוח את המנוחה שלא זכיתי
לה בבית אבא ואימא. אולי אתם תסבירו לי אחת ולתמיד את ההיגיון:
אם הילד בא הביתה פעם בחודש לסוף שבוע, האם הייתם מעבירים איתו
את הזמן בלהציק לו על זה שהוא לא בא מספיק? האם נראה להם שאחרי
הטרדות כאלה אני אבוא יותר...?

ציפי הייתה בבית וזה היה לא צפוי. מצאתי אותה לבושה בטרנינג
רחב ואפור, שיערה אסוף בקליפס הגדול השחור שלה ועל חוטמה נחו
משקפי הראיה שהיא לעולם, אבל לעולם לא שמה כאשר היא מחוץ לבית.

היא נראתה כאילו היא לא ישנה כל השישבת.  
"הי מותק" היא ברכה אותי וקמה בכבדות ממרבצה על הספה בסלון
להעניק לי חיבוק.  היא ניסתה לחייך וויתרה על המשימה. "איך היה
אצל ההורים"? היא שאלה תוך שהיא סוחטת ממני את מעט האוויר
שנותרה לי בחיבוק דוב חם.  
"בסדר", עניתי לה. הדבר האחרון שנראה שהיא צריכה עכשיו זה את
הצרות שלי.
"את נראית עייפה", ניסיתי להביעה דאגה בדרך הכי קורקטית תוך
שאני משווה למשפט משמעות מאוד ניטרלית.
"אורי היה פה אתמול בלילה... הלך נורא מוקדם בבוקר", היא ענתה.

אורי הוא היזיז הקבוע של ציפי, אבל הוא לא התקשר אליה כבר
שלושה שבועות. הייתה לי הרגשה שהיא משקרת לי, אבל לא רציתי
להגיד כלום.
"אז לא הלכת היום לעבודה"? אמרתי במקום זה, משנה את הנושא.
"לא, התחשק לי יום חופש", היא אמרה את זה כאילו בעליצות.
ניגשתי לחלון הגדול של המרפסת ופתחתי אותו לרווחה. הבית היה
צריך אוויר טרי עכשיו, עד כמה שיש כזה דבר אוויר טרי בתל אביב.

מתחת לבית, הבחנתי במשהו שדעתי הוסחה ממנו הבוקר. בחניה הקבועה
של גדי בחניון הסגור של הבניין, עמד רכב אחר.  במקום הפג'ו
הצבאית עמדה פיאט פונטו אדומה ומבריקה.
הסתובבתי להסתכל על ציפי. עיניה התמלאו בדמעות והיא הסירה את
המשקפיים תוך שהיא מוציאה ממחטה מקומטת מכיסה.
"הוא עזב ביום שישי בבוקר", היא אמרה מתייפחת אל תוך המטפחת
וצונחת שוב אל תוך הספה.
"פשוט ארז את כל החפצים שלו לתוך איזה טנדר צבאי גדול ונסע...
סידר עם איזו ידידה שלו שתחליף אותו בחוזה... היא כבר התחילה
להביא את הדברים שלה".
היא שוב קינחה את אפה בקול אל תוך המטפחת.

התיישבתי לידה מניח את ידי על כתפיה בעדינות.
"...עכשיו, לא מספיק שהם לא רוצים אותי, הם עוזבים את הדירות
שלהם בגללי"...?! היא התפרקה לי בין הידיים לבכי שלא היה מבייש
את ג'וליה רוברטס בנאום האוסקר. הלב שלי התכווץ.

מה יכולתי להגיד...? שלא כל אחד הוא פתוח ונעים ומתאים לגור
בבניין שלנו? שלא כל אחד יכול לקבל את ההתעניינות של השכנים
והשכנות באהבה ושיש אנשים שזה מבהיל אותם וגורם להם
להתכווץ...? שגברים מאוימים מנשים חזקות ועצמאיות כמו ציפי,
ושזה שהיא גם מרוויחה יותר כסף מהם לא תורם לכך דבר... בכלל,
אולי כמו שלהומואים יש רדאר שמגלה אחד את השני, לגברים
סטרייטים יש רדאר חתונות. אם הם מרגישים את זה אפילו ממרחק
גדול, הם פשוט תופסים את הרגליים ונעלמים...

נאחזתי בקנה רצוץ שזרקה לי הגברת פיונה.
"זה בטח בגלל הצבא", אמרתי לציפי, "בטח רחוק לו מהבסיס והוא לא
מסתדר"...
ציפי הפסיקה רגע לבכות ולקחה נשימה, "אתה חושב"? היא נשאה אלי
עיניים אדומות נפוחות.
הנהנתי. עשיתי הכל כדי לא לבכות בעצמי.
היא קצת נרגעה.

אחר-כך, הלכתי לחדר שלי וחשבתי לעצמי, שלא הערכתי נכונה את
הגברת פיונה. כבוד חדש אליה עלה וצף בי. היא הרי בטוח ידעה
שגדי עזב לפני יומיים את הבניין, ולא אמרה לי על זה כלום.
במקום זה, היא נתנה לי את התירוץ המושלם שיקל על הפגיעה האישית
של ציפי.
כנראה הגיעה לי הכוויה הזאת על הלשון.
טוב, בכל מקרה, מעכשיו יהיו רק עוגיות...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה ג'חנון או
שאתה סתם שמח
לראות אותי?


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/2/04 22:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקאל אמיר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה