כשאיציק בא אליי בפעם הראשונה ואמר לי לבוא איתו למלא טופס
לוטו, הסתכלתי עליו כמו איזה משוגע. אף פעם לא הצלחתי להבין מה
גורם לבחור בן שלושים, נשוי ואבא לשתי בנות חמודות ללכת כל יום
שלישי ולמלא טופס לוטו במאתיים וחמישים שקל כאילו אין אלוהים,
אין משכנתא או כמה פיות בבית שצריך להאכיל. לא יודע איך זה
קרה, אבל בפעם הראשונה שבאתי איתו, הוא התחיל להגיד לי לזרוק
לו מספרים. נתתי לו כמה מספרים והוא לא היה נראה לי מרוצה, אבל
רשם אותם בטופס רגיל ואח"כ מילא טופס עם הרבה טורים משלו.
באותו יום בערב, הוא התקשר אליי והתחיל לצעוק כמו משוגע: ''תה
גדול', ''תה ענק'. אמרתי לו שלא יירד עליי בגלל הכרס, למה הוא
יש לו אחת לא יותר קטנה. 'לא, לא, אתה לא מבין. זכיתי. זכיתי
אידיוט'. לא הצלחתי להבין את ההתרגשות שלו, מתנהג כמו ילד קטן.
טוב, הוא תמיד מתנהג כמו ילד קטן. ביקשתי יפה שירגע ושילך
לשתות כוס מים. הוא הלך וחזר לא לפני ששתה חצי בקבוק ג'וני
ווקר והסביר לי , חצי מבולבל, שהוא קיבל פרס רביעי שכיסה את
ההוצאות שלו באותו שבוע. 'משוגע', אמרתי לו, 'בשביל זה להתקשר
עכשיו ולהעיר את האישה?'. מסתבר שהטופס שזכה היה הטופס שאני
מילאתי והוא לא הפסיק לצעוק לי שאני גדול, שאני ענק.

זהו, מאז אותו יום אי אפשר היה להבריז לו. כל יום שלישי, שעה
חמש וחצי כמו שעון, אני והוא, הוא ואני שנינו יחד הולכים לדוכן
בקצה הרחוב, עומדים כמו שני דפוקים. הוא אומר לי זרוק מספרים
ואני מתאמץ לחשוב מאיפה אני אביא לו כבר מספרים, כי הם מתחילים
להיגמר לי בראש. אני מנסה לחשוב על מספר בין אחד לארבעים וחמש
ולא מצליח, קיבינימאט. 'מוטי', הוא צועק עליי, 'אל תחשוב
מהראש, תביא לי אותם מהלב. מהלב אני רוצה, לא מהראש'. יצא לי
רק שבע. 'מה שבע?', הוא מבסוט. 'מה כמה?', אני עונה ברפלקס
מותנה. הוא צוחק כמו משוגע ואני מבואס לאללה. ככה זה כשמכורים.
האשליה של הזכיה, כמה שעות שאפשר לחשוב מה אפשר לעשות עם מליון
דולר או שניים. לסגור ת'חובות, ת'משכנתא, להוציא את האישה
מהוריד שמפמפמת אותו בלי סוף שאני אקנה לה תכשיטים, בגדים,
נעליים, מתנות. מליון דולר ואני חולם שאני בהוואי על ערסל,
חמוש במשקפי שמש סטייל י' קוטנר, עם כוס עראק ביד אחת וקוקטייל
בשניה ובחור היספני משופם שלובש מכנסיים קצרים בצבע טורקיז
וחולצה כתומה עם הדפסים של בננות ואננסים שואל אותי במבטא של
קוקסינל דרום אמריקאי 'מיסטר בוארון, וואט דו יו פרפר? דה
בלונד אור דה ברונט?' ומתוך לימוזינה באורך של סמי טריילר
יוצאות שתי בחורות מדהימות עם ביקיני, אחת בלונדינית ואחת
שחומה ולשתיהן יש חיוך של מליון דולר.
מליון דולר...

אמרתי לאיציק שאני רוצה למלא גם. 'למלא גם, מה?' הוא מתפלץ.
אני מבקש שיתן לי טופס ופתאום מסך שחור יורד לו על העיניים.
מיד אח"כ הוא נהיה לבן וכמעט מתעלף. אני תופס אותו שניה אחת
לפני שהוא נמרח לי שם על המדרכה ומביא לו סטירה קטנה על הלחי.
'אתה לא יכול לעשות לי את זה', הוא ממלמל ואני לא מבין מה הוא
רוצה מהחיים שלי. פור גוד סייק, בסה"כ רציתי למלא טופס אחד
מזורגג והבנאדם נהייה לי סמרטוט בין הידיים. 'אתה הקמיע שלי,
הסמל, העין, החמסה, אלילת המזל שלי', הוא ממשיך למלמל ואני
אומר לו 'איציק, תירגע, או שאני הולך'. 'איך אתה עושה לחבר הכי
טוב שלך דבר כזה?', הוא מכוון למצפון ולא פוגע ואני מסמן למוכר
עם היד שיביא לי טופס אחד, 'תעשה אותו לוטומט'. בינתיים אני
מסתכל על גוש השומן שנשען עליי 'איציק, אתה עושה לעצמך בושות.
עשיתי לוטומט, זה לא המספרים שלי. את המספרים שלי אני נותן רק
לך', ואני זורק כמה מטבעות למוכר בדוכן ומכניס את הטופס לכיס.
איציק מתיישב על ספסל סמוך ולוקח נשימות קצובות כמו שאישתו
עשתה בלידה עם הבת הראשונה שלה. 'אני סוגר לך את הטופס גם,
בסדר?' ואני רואה אותו יושב ונושם עמוק והראש הגדול שלו מיטלטל
למעלה ולמטה מתוזמן עם בית החזה שלו שעולה ויורד. לקחתי את העט
וגמרתי לסמן בטופס את כל המספרים שהגיעו משום מקום, נתתי עוד
שטר למוכר, אספתי את העודף והלכנו הבייתה.
''תה גדול. 'תה ענק', הוא צורח עליי בטלפון. איציק לקח שוב את
כל הקופה. מאה חמישים ושמונה שקלים. שוב הוא מתרגש כמו ילד קטן
ואני אפילו לא מנסה להרגיע אותו הפעם. ידעתי שכל זכיה כזו
מורידה לי את הסיכויים לברוח לו ביום שלישי הבא. איציק מספר לי
שהשבוע שניים זכו בפרס הגדול אחד הגיע רק לקבל את הפרס ולשני
נשארו שישה ימים. שמונה מליון שקלים וחצי היו בקופה, בחשבון
פשוט לכל אחד הגיע ארבע ורבע מליון, מה שאומר באנגלית זה יוצא
מליון דולר, גיב אור טייק.
מליון דולר...

בערב חזרתי הבייתה, ראיתי את אישתי יושבת מול הטלוויזיה בפוזה
אופיינית. על הכיסא לידה הייתה מונחת ערימת עיתונים מהשבועיים
האחרונים שלאף אחד מאיתנו לא היה כוח לסדר. שאלתי אותה אם היא
ראתה את העיתון של היום והיא אמרה שאם הוא לא פה על הכיסא, אז
שאני אנסה בחדר השינה. התחלתי לעבור עיתון אחרי עיתון, מוסף
אחרי מוסף. ניסיתי לחשוב אם מישהו בכלל קורא את כל הדברים האלה
בכלל, או שאנחנו סתם קונים ניירות משורבטים במלים ורק עם כמות
העיתונים שיש לי פה היה אפשר לשחזר איזה יער גשם בלב ברזיל.
הלכתי לחדר וחיפשתי את העיתון על המיטה, אח"כ התכופפתי מתחת
למיטה ובין כמה כדורי אבק קטנים קלטתי את העיתון ומיד הפכתי
לעמוד האחרון לבדוק את המספרים. הוצאתי מהמכנסיים של אתמול את
הטופס ומהשידה שלפתי עט והתחלתי לסמן. עברתי טור אחרי טור
וכלום, בטור האחרון המספרים היו זהים במדויק לאלה שבעיתון כמו
טוביה צפיר לראש הממשלה.

בדקתי שוב ושוב. לא יכול להיות. חזרתי לסלון וראיתי את אישתי
שוכבת מול הטלנובלה שלה, בוהה במסך עם כמה דמויות מעורפלות
שבכו, צחקו, התרגשו והפנים שלה נשארו קפואות כמו סטיק עין
באריזה מפלסטיק בפריזר של הסופר. חזרתי חזרה לחדר, עצמתי
עיניים ואמרתי לעצמי שזו פעם אחרונה שאני בודק. פקחתי את
העיניים וגיליתי שאני הזוכה השני בפרס הגדול. מחר בבוקר יהיו
לי בבנק מליון דולר.
הרגשתי כאילו אני עומד מתחת למערבל בטון שמתוך הבטן הענקית שלו
נשפכת עליי מקלחת גדולה של שטרות ירוקים ואני טובע בתוכם. מזיז
את הידיים והרגליים כמו ילד שמתפלש בארגז חול. 'יש לי מליון
דולר!', אני אומר לעצמי בלי להפסיק, 'יש לי מליון דולר!'. שיט,
אני פשוט לא מאמין ונתתי צרחה של שמחה שאפילו הוציאה את אישתי
משלוותה והיא שאלה אותי אם הכל בסדר שם. כמעט באתי להגיד לה
שאנחנו עשירים ושתפסיק לדאוג מהיום להוצאות ושכל מה שהיא רוצה
אני אקנה לה מעכשיו, אבל אז חשבתי שככה כולם יידעו שזכינו
במשהו ואז גם השכנים שלנו יילכו לספר לכולם ובמשפחה גם ירצו
איזה נתח ופתאום אני אמצא את עצמי עם הרבה קרובים שבכלל לא
הכרתי ומה לי ישאר?. כלום. איזה 'כלום' מפחיד זה היה. אני לא
אתן לאף אחד לקחת לי את הכסף. 'לא קרה שום דבר, חשבתי שעוד פעם
גמרת לי את הנייר טואלט בשירותים', צעקתי לאישתי בחזרה והיא
חזרה להיות סטייק עין.

יצאתי כמעט בריצה מהבית, היא אפילו לא הסתכלה לכיוון שלי,
טרקתי את הדלת וירדתי במדרגות. באתי להיכנס למכונית שלי
ולנסוע, אבל חשבתי שאני בטח לא אהיה מרוכז בכביש,  'לעזאזל -
יש לי מליון דולר',שיננתי לעצמי, אני אקח מונית. המשכתי לכביש
הראשי וחיפשתי מונית. איך שעברה אחת לידי הסתערתי עליה וכמעט
נדרסתי. 'מה יש לך? משוגע!', נהג המונית התרגז, אבל לי זה לא
הזיז, מליון דולר מחכים לי עכשיו במשרדים של מפעל הפיס. 'סע
למשרדים של מפעל הפיס', ציוויתי על נהג המונית שהיה כנראה
עצבני מאוד באותם רגעים כי הוא אפילו לא שאל אותי אם זכיתי או
משהו, הוא פשוט שנא אותי מהרגע שנכנסתי פנימה, רק שלי ממש לא
היה איכפת, המליון דולר שלי חיכו לי. רק לי. כשהגענו, שלפתי
שטר של מאה שקל לנהג והוא החזיר לי את העודף במטבעות. הראיתי
לו חיוך מזויף ואמרתי תודה אבל הוא מצידו סובב את הפרצוף, סגר
את החלון והמשיך לנסוע. 'משרדי מפעל הפיס' היה רשום בכניסה
לבנין שלא היה נראה מרשים במיוחד. אם הבניין שלהם נראה ככה, אז
מעניין לאן הולך כל הכסף. מושחתים.

בקומה הראשונה היה שילוט שאומר שקומת ההנהלה נמצאת בקומה
החמישית והעליונה ומיד עליתי לשם ברגל, כי לא היה לי כוח לחכות
למעלית. ציפצפתי כמה פעמים בפעמון ודלת הזכוכית שלפני נפתחה
לרווחה. חלפתי על פני מאבטח משופם ופניתי לאחת משתי המזכירות
הצעירות שישבו בדלפק. 'במה אפשר לעזור לך?', שאלה המזכירה.
הצגתי את עצמי והראיתי לה את הטופס הזוכה ברפרוף, קורץ לעברה
עם חצי חיוך. היא חייכה בחזרה ואמרה לי להמתין על הכורסה ממול,
עד שהיא תקרא למנכ"ל. ישבתי בקוצר רוח, מחכה שיביאו לי את הצ'ק
ואני אוכל לעוף משם הבייתה, אבל המזכירה נבלעה שם באחד החדרים
למשך כמה דקות ולא נראו ממנה סימני חיים. על השולחן לידי היו
כמה חוברות 'לאישה'. החלטתי לקחת אחת מהן והתחלתי לדפדף, מביט
בדוגמניות שם בכדי להעביר את הזמן.

'בבקשה, בוא תיכנס', ביצבצה המזכירה מאחד החדרים. זרקתי את
ה'לאישה' תוך כדי שקמתי מהכורסה והתחלתי ללכת לכיוון החדר של
המנכ"ל. בתוך החדר הייתה המזכירה שעמדה ליד הדלת וסגרה אותה
מאחורי. בקצה, בתוך כורסת עור מאחורי שולחן עץ גדול היה ישוב
ברדוגו, עם סיגר כבוי בפה, בידו האחת הוא החזיק עט מוזהבת וביד
השניה סיגר זהה לזה שהיה כבר בפיו. 'קח', הוא זרק לי את הסיגר
על השולחן והסיגר התגלגל באיטיות עד קצה השולחן הקרוב אליי
וכשנפל, תפסתי אותו בשתי ידיי. 'מגיע לך מברוק, כבודו?', שאל
ברדוגו, ממצמץ בעיניים ומקפיץ את המשקפיים תוך כדי. החזרתי את
הסיגר לשולחן והבטתי באיש השמנמן הזה בחשדנות, עדיין לא הוצאתי
מילה. 'אתה בטח עדיין בהלם, לא מעכל את הזכיה, זה בסדר...זה
בסדר...', המשיך ברדוגו עם החיוך והמצמוץ בעיניים, 'שרה'לה,
תביאי לאדון איזה כוס מים שקצת ירגע. הוא נראה קצת מתוח'. 'לא
מתוח ולא בטיח', אמרתי לו והתיישבתי על הכסא, ממשש את הכרטיס
הזוכה מחוץ לכיס בחולצה. 'איפה הכסף?', לא מצאתי משהו יותר טוב
להגיד. ברדוגו עבר לפוזיציה שונה ונשען עם המרפקים על השולחן.
גם ארשת הפנים שלו נהייתה רצינית קצת יותר והמשקפיים שלו
הפסיקו לקפוץ. 'אתה כבר רוצה את הכסף, מה?! לא מבזבז רגע אחד.
אין בעיה...אין בעיה...'. רציתי להתחיל להגיד לו שזו הזכיה
הראשונה שלי בלוטו, בעצם, זו הפעם הראשונה שמילאתי לוטו בחיים
שלי. ואם חושבים על זה, אז מעולם לא הייתי מעורב בהימורים, אם
לא מחשיבים את הויכוחים עם השכנים כמה זמן יחזיק כל ראש ממשלה
חדש. ברגע האחרון החלטתי שאני לא אומר לו כלום, שלא יחשוב שאני
לא יודע כלום מהחיים שלי ואולי יעשה עליי איזו קומבינה ויגרד
כמה גרושים ממה שמגיע לי, למזלי נכנסה לחדר שרה'לה עם כוס מים
וצלחת עם עוגיות וברדוגו פצח במסכת הסברים קצרה על הנוהל שאני
אמור לעבור בכדי להתחיל לראות את הכסף. אני רק זוכר שהוא דיבר
על כמה רואי-חשבון, איזה עורך-דין אחד, כמה טפסים, בנק ושוב
בנק, פוליגרף, צ'ק ותאריך של שבוע מהיום. זה היה נשמע לי הרבה
זמן, אבל מה זה שבוע לעומת מליון דולר?.
מליון דולר...

שתיתי מהמים בכוס עד הסוף וגמרתי שלוש ערגליות תוך כדי ההסברים
והנהנתי בראשי בכל פעם שברדוגו עשה פאוזה קטנה בנאומו חוצב
הלהבות. בינתיים הסתכלתי על הזמן שעובר ודמיינתי שהשעון שיש לי
על היד הוא בכלל רולקס מוזהב וכשהרמתי את הראש המשכתי לפנטז
שאני מוקף בכל הדוגמניות החמודות מ'לאישה', מלווה עם אותו
קוקסינל דרום אמריקאי מעצבן שהתעקש להרביץ חיוכים על ימין ועל
שמאל, חושף טור שיניים צהבהבות, כאילו מצלמים אותו לז'ורנל
אופנה יוקרתי. ברקע ניצבה יאכטה בגודל של ספינת האהבה וקפטן
סטובינג עם הקרחת הבוהקת בשמש הקאריבית נופף לי מרחוק ,מזמין
אותי לעלות על הסיפון.

'את הטופס בבקשה', ביקש ברדוגו באדיבות. 'מ...ממ...ממ...מה?!',
גימגמתי. 'תן לי את הטופס שנבדוק אותו. נראה אם הוא בסדר וזה
לא איזה חאפ-לאפ. היו לנו גם מקרים כאלו', הסביר. שלחתי את היד
אל עבר כיס החולצה והיד שלי התאבנה. אני נוגע עכשיו במליון
דולר, איך אני יכול לתת אותם למישהו אחר?. ברדוגו קם מכיסאו
המרווח והתקרב אליי, מניח את היד עם הסיגר מעבר לכתפי ובידו
השניה אחז את ידי ומשך אותה החוצה. 'זה בסדר, אנחנו רק בודקים
את הטופס, לראות שהוא תקין', ציין ושלף את הנייר שבידי
במהירות, לפני שבכלל הספקתי להגיד 'מליון דולר'. שרהל'ה נטלה
את הנייר ממנו ועזבה את החדר, בינתיים הונחו לפני מספר טפסים
ועט נובע כסוף. 'תחתום פה, פה ופה', סימן לי ברדוגו באצבע
גדולה עם טבעת. אפילו לא ניסיתי לקרוא את מה שהיה כתוב שם, רק
חשבתי על הכסף, ים של כסף. אולי הייתי צריך לבוא עם עורך-דין,
אבל עכשיו מאוחר מדי לזה ורציתי לדפוק לעצמי את הראש בקיר. זה
בדיוק הרגע שהייתי צריך את איציק לידי, הוא זכה כבר כמה פעמים,
הנסיון שלו היה עושה אותי ללא ספק רגוע הרבה יותר.

ברדוגו עבר לשבת שוב מאחורי השולחן הגדול ורק חייך אליי כל
הזמן, וככל שהדקות נקפו, ההרגשה שמשהו כאן לא בסדר רק הלכה
והתגברה וכבר תיכננתי איך אני עושה את דרכי אל הדלת מהר ככל
האפשר. בשניה שהוא לא שם לב רצתי לעבר הדלת וקפצתי לתוך עמדת
המזכירות, שלפתי משם סכין של מכתבים, סרגל, שדכן או אלוהים
יודע מה זה היה, תפסתי את היד של שרהל'ה מאחורי הגב ואת המכשיר
שיש לי ביד הצמדתי לצוואר שלה. 'תביאו לי הטופס או שאני שוחט
אותה', אני צורח על כל האנשים ההמומים בחדר, כולם נכנסים
לפאניקה. 'אני לא צוחק, את הטופס או שהיא מתה!'. 'לא אל תעשה
את זה!', צועקת שרהל'ה, 'אני לא רוצה למות!' ומתחילה לבכות ,
בזמן שהמזכירה לידה רועדת מפחד ובורחת כמו טיל. 'עכשיו אני
רוצה טופס זוכה או מליון דולר. כאן ועכשיו!', אני לא מפסיק
לאיים. 'תרגע, תרגע', מנסים כולם לומר לי. 'אתה תקבל את הכסף',
כולם נראים לי בדיוק כמו האנשים בטלנובלה שאישתי ראתה בטלויזיה
ואני מתחיל לצחוק כמו משוגע. 'מליון דולר, אני רוצה ת'מליון
דולר שלי ודיר באלאק אני לא מקבל אותם עכשיו במרשרשים ירוקים,
לא מסומנים. במזוודה, שיהיו במזוודה'. רגע, וואט דה פאק אם איי
דואינג?, אני לא שודד בנק או בא לבקש כופר - זה פאקינג כסף
שלי.

הורדתי לשניה את העיניים לכיוון הדלפק וראיתי את הטופס הזוכה
שלי מונח שם בשלווה. ואז היה לי בלאק-אאוט לרגע וראיתי את עצמי
שוב על אותו ערסל יחד עם שתי היפהפיות בביקיני, מבסוטים
מהחיים, גיטרות מלודיות התנגנו ברקע וריח חזק של קוקוסים
ומלונים היה באויר. רק ההוא עם החולצה של הבננות היה נראה קצת
עצבני והחזיק אקדח דרוך ביד, מכוון אליי לראש, צועק לעברי מלים
לא מובנות ומנופף בפראיות בידו השניה. לפתע הוא קיבל את דמותו
של המאבטח של המשרד והאושר על פני התחלף בפרצוף מבועת. שרה'לה
עדיין פירפרה לי בין הידיים והאחיזה שלי בה הלכה ורפתה.
ישר אחרי ששמעתי 'בום' אחד גדול הרגשתי צריבה חזקה ברקה וראיתי
נוזל אדום, קצת צמיגי שנוזל לי על האוזן והצוואר.
לעזאזל החיים, לעזאזל הכל, אבל מה אכפת לי בעצם?!
יש לי מליון דולר.