[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








(סיפור זה הוא המשך של "דירה להס קיר")

---ציפי---

כשאימא שלי מתחיל שיחה במשפט "הי ציפי'לה, מה קורה" אני ישר
יודעת שהיא רוצה לשאול על חיי האהבה שלי. כל פעם אני מצטערת
מחדש שאני מספרת לה. כל פעם אני נשבעת לעצמי שזהו, יותר לא
מספרת לה כלום בחיים. אבל איכשהו, זה פשוט יוצא... כי זאת
אימא. ואימא זאת אימא, והיא יודעת כנראה להוציא ממני דברים. מן
הכשרה לא רשמית כזאת של אימהות פולניות, ויותר פולניה מאימא
שלי, כבר אי אפשר להיות.
טוב נו, כנראה קשה לה עם הפרידה ממני. מאז שעברתי לגור לבד
בתל-אביב החיים שלה הפכו בוודאי להיות הרבה פחות מעניינים, אז
הפרטים הקטנים האלה שהיא מצליחה להוציא ממני בטלפון, בטח עושים
לה את היום.
בכלל, אני חושבת שהיא קצת מנסה לחיות את החיים שלה דרכי, ושהיא
אף פעם לא סלחה לאבא שלי שהוא לקח אותה רחוק מן המטרופולין
הגדול לגור באיזו עיירה שקטנה ומשעממת בדרום. הזיכרון הסלקטיבי
שלה, מרשה לה לשכוח שהם עשו את זה כהחלטה משותפת בגלל שלהורים
של אבא שלי היו אדמות בעיירה הזאת ובגלל זה הווילה הגדולה
והנוחה שהם גרים בה לא עלתה להם כמעט כלום, וכל זה נותן לה
סיבה להיות מרירה כשהיא נזכרת בילדות שלה בתל אביב וצובט לה
בלב שאני עכשיו עברתי לכאן מתוך החלטה לחיות כאן את חיי.
אימא שלי כנראה חיה כאן בתקופה אחרת, כי כמו שהיא מתארת את
תל-אביב בזמן שהיא חיה פה, לא הייתה לבחורה בכלל בעיה למצוא לה
איזה בחור ותוך שבועיים עד חודש להתחתן איתו. פשוט היית יוצאת
לך לרחוב, לים, לקולנוע או למקום בילוי, והגברים היו נשטפים
אחריך כמו מים.
היום אני יוצאת לרחוב וכל מה שנשטף אחרי זאת הניאגרה של כל
הבניין העתיק שלנו שמפכפכת לה בעליצות  מתוך פתח הביוב ממש
בכניסה לבניין.
כשאימא שלי שואלת אותי על חיי האהבה שלי, תמיד יש לה מן עצבות
כזאת בקול. מן ייאוש כזה וחוסר תיקווה. כאילו היא לא מאמינה
שאני אתחתן אי פעם. אחרי הכל, כבר עברתי את גיל 28 ואני עדיין
רווקה. נכדים היא כבר בכלל לא מאמינה שהיא תראה ממני.
בהתחלה ניסיתי להסביר: אמרתי לה, אימא, זה לא מה שאת זוכרת,
בתל-אביב של היום הגברים לא כל-כך ממהרים למצוא להם מישהי
לחתונה. ואלה שכן הם מכוערים, או גרושים או הומואים בארון.
למען האמת, זאת הייתה התוכנית המקורית שלי עם פיני. כשהכרתי את
פיני, לשנינו היה ברור שהוא מסוג הגברים שאני אהיה יכולה
להסתובב לידם בבית בחזייה ותחתונים וההערה הכי בוטה שהוא יצליח
להוציא מהפה לגבי זה, היא שאדום ממש ממש לא הולך עם ורוד אפרסק
ושהמינימייזר הזה עושה לחזה שלי פלאים...
פיני הוא בחור שקט, שכמו שכבר בטח הבנתם, מעדיף את בני מינו.
יש לו חיבה גדולה במיוחד לברברה סטרייסנד, אבל אני בהחלט יכולה
לחיות עם זה. הוא נקי, לא מביא כל יום גבר אחר הביתה והוא
משאיר אחריו בכיור של המקלחת יותר נצנצים ממני אחרי יציאה.
הסתדרנו מהקליק הראשון. כנראה שלכל וו'יל יש גרייס משלו. הבעיה
הייתה שכמו שאני קלטתי את פיני, אפילו אישה מדחיקת עובדות עם
זיכרון סלקטיבי כמו אימא שלי, קלטה אותו גם כן. טוב, הנה הלכה
התוכנית הזאת.
אז יש לי גבר בחיים, והוא מקסים ומנומס ונקי וחכם. יש לו טעם
טוב והוא אפילו יודע לבשל. אבל בלילות הקרים כשלבד לי ואני
זוחלת למיטה שלו, בהנחה שהוא כמוני לבד, אני יודעת שאני אקום
בבוקר עם קרום הבתולין שלי תפור מחדש.





גדי עבר לגור בבניין שלנו לפני חודשיים ותכף סומן בכל האזור
כמטרה פוטנציאלית, דרגת כוננות סימן 9. פיונה של החתולים הייתה
שליחתנו הרשמית כדי לברר, והיא חזרה מהדירה שלו אחרי שהביאה לו
את פאי התפוחים שלה כמתנת "ברוכים הבאים", ישר אל הדירה שלי עם
דיווח מסעיר: פיונה טענה שבדירה אין סימן לאישה נוספת, למעשה
גדי עבר לדירת החדר שבקומה השלישית והוא גר לגמרי לבד. היא
אמרה שהדירה הפוכה והדבר שהריח בה הכי טוב היה פאי התפוחים
שלה, אבל אני רק פירשתי את זה כקריאת מצוקה מוצפנת של גבר
שזקוק למישהי רצינית בחיים שתכניס לו קצת סדר וניקיון לראש
ולדירה.

פיונה, מסתבר, לא הגיעה עם האומץ שלה כל-כך הרחוק, ולכן היא
יכלה רק לספר לי שהוא בצבא קבע, אם כי היא באופן אישי הייתה
מצפה שאיש צבא יהיה קצת יותר מסודר, ושהוא בן 32. זהו. אני
חוששת שפיונה מתחילה להחליד. פעם היא הייתה משקיעה יותר. טוב
נו, אני מניחה שאם את רוצה שהמלאכה תעשה כמו שצריך, את פשוט
צריכה לעשות אותה בעצמך.

אחרי יומיים של ריסון עצמי, ואיפוק מנהלי החלטתי שאין שוב סיבה
שהבנות האחרות יהנו מיתרון השאננות שלי. לבשתי את החולצה הכי
מחמיאה שמצאתי בארון, זאת עם המחשוף הנכון שאומר "זה לא שאני
קלה להשגה, אבל יש מה להשיג", התאפרתי לא יותר מידי, סידרתי את
השיער שלא יסתיר את הצוואר הארוך והלבן שלי, וככה, מלאה בתקווה
שנראה שאף פעם לא נעלמת,  הקשתי על דלתו של גדי בערך, בסביבות
18:42 וחמישים ושלוש שניות, אחר הצהרים, בלי שום קשר לידיעה
שאז הוא בדיוק מסיים את המקלחת שלו, אחרי יום עבודה מפרך בצבא
ההגנה לישראל.
כמובן שבהעדר כישרון האפייה המופלא של פיונה, עוד משהו שאימא
שלי לא מפסיקה להטיח כנגדי, בישלתי את המרק הכי מושקע שהצלחתי,
שזה בטטה מוקרם בשמנת מתוקה ואותו נשאתי איתי. אם לעבור לו דרך
הקיבה, אז לפחות ענוגה כמו שמנת.
גדי פתח לי את הדלת עטוף רק במגבת, והסיר שהיה עד אותו רגע
אחוז בשתי ידיי כדי למנוע רעידות התרגשות, כמעט נשמט אל
הרצפה.
הגוף שלו היה עדיין רטוב ושיער החזה הצפוף נדבק לעור המתוח מעל
שרירים מרשימים שנראה כי הושקעה בהם עבודה לא מעטה. אפילו לא
גרם שומן אחד. לא רמז לקרס. שיט, חשבתי לעצמי, בטח עוד הומו.
"כן?" פנה אלי גדי, מזכיר לי להרים את המבט למעלה, רק כדי
שאתבע בתוך עיניים חומות מהפנטות. "אפשר לעזור לך"? ממש, אבל
ממש לא הומו. נשיפת הקלה.
הצלחתי להציג את עצמי כציפי, ולמען האמת את השאר אני לא זוכרת.
מלמלתי משהו על מרק ושהוא מוזמן לכוס קפה מתי שבא לו ושאני
מצטערת שהוצאתי אותו ככה מהמקלחת. כן, ממש...
שמתם לב ש"קפה" זה כבר אף פעם לא סתם "הזמנה לקפה"...? ואני
בכלל שותה רק נטול. אוף.

לקח לו שלושה ימים משל עצמו כדי להיענות להזמנת הקפה שלי,
וכשהוא דפק על הדלת באותו ערב, עוד בכלל לא הייתי בבית, ומי
שהיה זה רק פיני.
פיני טוען שבהתחלה גדי נבהל קצת כי הוא חשב שהוא טעה בדירה,
ואחר-כך הוא נבהל קצת יותר כי הוא חשב שפיני הוא בן הזוג שלי,
אבל בינינו, אני חושבת שגדי הוא לא טיפוס שנבהל כל-כך בקלות
ובכלל פיני די חי בסרט אם הוא חושב שמישהו רואה אותו ולא קולט
עליו מיד שהוא גיי.
גדי, שלמרות כל ההקדמה של פיני, נשאר לקפה, נאלץ כמו כולם
להקשיב לפרק בתולדות הקריירה הלא נגמרת של הגברת סטרייסנד. בכל
זאת, לפיני לפחות היה השכל לשלוח לי הודעת טקסט לפני שהגעתי
שגדי אצלנו בדירה. היתרונות של פיני לא נגמרים לעולם, חולה על
הבחור הזה.
עצרתי בחדר המדרגות ועשיתי לעצמי טאץ'-אפ מול המראה שבכניסה.
בכלל, מאז שגדי בבניין, נדמה לי שכל הבנות משקיעות יותר בהופעה
שלהן כשהן יוצאות מהבית. אפילו פיונה התחילה להתאפר יותר
בקפידה כשהיא יוצאת להאכיל את החתולים, ואני לא חושבת שזה
בשביל סילביו.
כשנכנסתי לדירה מסודרת ומהוגנת "הופתעתי" לגלות בסלון את גדי
ופיני לוגמים ברברה ושומעים קפה.
גדי הביט בי במבט הזה שסורק אותך מלטה למעלה, ואני הודיתי
לאלילת המזל על יום בו בחרתי ללבוש לעבודה את החצאית החדשה
והצמודה שקניתי ואת החולצת המעצבים שעלתה לי חצי משכורת וכל-כך
השתלמה ברגעים אלה ממש.
"הוא החזיר את הסיר של המרק", אמר פיני בצורה בעלת משמעות שרק
שנינו הבנו, וגדי ישר אמר שהמרק היה מצוין ותודה רבה וכו'...
אני חייכתי חיוך כזה של נחת שעלה לי בהמון אנרגיה ואמרתי שאני
הולכת שנייה להתרענן. כמובן שכשאני אומרת "שנייה", התכוונתי
לרבע שעה, וכל מה שעשיתי בזמן הזה הוא להחליף נעליים ולהתפלל,
אבל כשחזרתי לסלון פיני אמר שהוא חייב לזוז ובתיאום מושלם
תפסתי את מקומו בספה שנשארה חמה, תרתי משמע.

גדי קם ללכת רק שעתיים מאוחר יותר. לזכותו יאמר, שהוא שלט
בידיו ובליבידו שלו ובנימוס רב הוא אמר שהוא צריך להיות בצבא
מוקדם, כאילו שאני לא יודעת כבר שבשש בדיוק הוא מתניע את הפג'ו
206 שלו כדי להגיע לבסיס בסביבות שבע.
אמרנו שצריך לעשות את זה שוב בקרוב, הצעתי ארוחת ערב מסודרת
וסיכמנו טנטטיבית על יום רביעי. "אם לא תהיה לך תוכנית אחרת",
אמרתי בצורה הכי פחות לוחצת ונואשת שהצלחתי להוציא מהפה.
הוא חייך, הודה לי שוב על המרק ועזב אותי עם נוצצים בעיניים
ועם תכנון תפריט לארוחה שתפיל אותו סופית ברשתי.

פיני טען שהוא לא הדבר הכי חכם שעבר פה בדלת, פיונה טוענת שדנה
מכניסה ב' לא תמנה את ידה בצלחת וגם היא כבר ניסתה להפעיל את
קסמיה על הבחור, אפילו שכולם יודעים שהיא ויוני בעלה של אלה,
הם אייטם די הרבה זמן, ואני, ביני לביני, נערכתי לקרב קשה
במערכה שבה הפרס הוא הגבר הסטרייט השווה היחיד בתל-אביב.

כשאורי, היזיז הקבוע שלי התקשר ביום שלישי, אמרתי לו בעדינות
שמחר יש לי יום ארוך בעבודה, והוא הבין בשפת הקוד הפרטית שלו
ושלי שאין לו מה להתקשר אלי בתקופה הקרובה.
תכננתי הכל לפרטי פרטים. מהמנה הראשונה ועד לרענון הבושם שניה
לפני הקינוח.

ביום רביעי בבוקר אווררתי את החדר והחלפתי מצעים. העלמתי
מהמדפים ומלוח השעם שלי תמונות של גברים אחרים, סיכמתי עם פיני
שהוא לא יהיה בבית משעה שש וחזרתי מהעבודה מוקדם כדי להספיק
לעשות קניות, לבשל, להתקלח ולערוך את השולחן. למעשה, הבוס שלי
לא העריך במיוחד את העובדה שבאת למשרד רק לשעתיים, אבל אמרתי
לו שיש מקרה חירום, והוא פשוט צריך להתמודד עם זה. איך אומרים:
במלחמה כמו במלחמה.

הכל היה מוכן בדיוק בזמן. הבית היה מבריק. השולחן היה ערוך
ואני הייתי לבושה ומאופרת בדיוק בדיוק כמו שצריך. קצת ט'אצ של
נונשלאנט, קצת השקעה בסקסאפיל והרבה הרבה כוח ואימונים לא
להראות את ההתרגשות והציפייה שבפנים.
השעה שש חלפה. גם השעה שש וחצי. גדי לא הגיע. גם טלפון ממנו לא
הגיע ואני התחלתי לקלל את הרגע שבו מרוב שלא רציתי ללחוץ
ולהבהיל, לא ביקשתי את שלו.
בשבע האורז כבר היה יבש, הבטטות התחילו להתעקם בצדדים ולקבל
קצוות שרופים, המרק היה קר ורק פרפה הפירות שהכנתי לקינוח נח
לו בשלום במקרר, קורא בלחישות לייאוש שלי לשלוף את הכף הכי
קרובה ולרדת עליו כאילו אין מחר.

התאפקתי.

בשמונה החלטתי כפעולה מרדנית להוריד את הצלחת והסכו"ם שלו
מהשולחן.
בשמונה וחצי שחררתי את תסרוקת והלכתי למקלחת להביא את הקליפס
השחור הגדול.
בתשע הטלפון צלצל.
"לא אימא, הכל בסדר. אני פשוט עייפה מיום ארוך של עבודה".
היא אף פעם לא בלעה את השקרים שלי.
סיפרתי לה הכל.
כרגיל, לא היו לה מילות עידוד בשבילי.
כרגיל התחרטתי שסיפרתי לה יותר מידי.

בעשר פיני חזר ומצא אותי לבד, מול התבנית הריקה של הפרפה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לכבוד זה
שהתעורר שטוף
זיעה קרה
והיא לא הייתה
שלו
סלוגנך לא אושר
לפרסום כי ניסית
לפרסם אותו כמה
פעמים.
חבל לי על הדפים
הטרמיים היקרים
של הפקס שלי.

בתודה מראש, זה
שמאשר את
הסלוגנים ונמאס
לו משכמותך


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/2/04 22:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקאל אמיר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה