המסדרון הצר שהוביל לחדר הראיונות של בית הכלא היה צפוף וחנוק.
היא ניסתה לקחת נשימות עמוקות כדי להסדיר את קצב פעימות ליבה.
דמה הלם ברכותיה ועיניה השחורות היו שטופות בו כדי להעיד כי לא
ישנה לפחות מספר ימים. היא היתה תשושה.
במשיכה החלטית, מתחה את חולצתה לעבר החצאית. ידיה מיהרו על פני
גופה כדי לבדוק, כמו בלי הבחנה, שהופעתה מסודרת וראויה
למצלמות. היא ישרה את הפאה שלראשה ומיד לאחר מכן את כובע
הקטיפה השחור. לשונה עברה במהירות על שפתיה, מנסה ללא הועיל
להשיב להן מעט לחות.
כפי שנראה המסדרון צר וקצר, כך חש הוא ארוך ואין סופי לאישה
הקטנה הלבושה בקפידה שעשתה את דרכה לאורכו. עוד מעט. רגע אחד
של שלווה. רגע אחד של ניצחון.

ביום ראשון בבוקר, שערי בית הכלא נראו תמיד פחות מאיימים
מבימים אחרים. כך חשה בכל פעם כאשר עמדה מולם בתחילת שבוע.
כאילו דבקה בהם שארית של שבת שסירבה לעזוב. כאילו קדושתו של
יום המנוחה לא הבדילה בין טהור וטמא, צדיק ורשע.
עכשיו היא לא הייתה מלווה באיש. בפעם הראשונה כשבאה לבקר אותו,
היו שם עורכי דין וכתבים. היום, הצליחה להגיע לכאן בלי כל אלה.

בדיקת הביטחון הייתה עניין שבשגרה. השוטרת בשער העבירה את כל
חפציה דרך גלאי המתכות ואחרי כן, בחדר קטן בצד, ערכה עליה
חיפוש ידני קפדני. ככה זה כשאת באה לבקר רוצח. לא בוטחים בך
אפילו כאשר יפריד ביניכם לנצח קיר זכוכית משוריינת.

הם הביאו אותו כפות באזיקים, כרגיל, מתייחסים אליו בגסות
נסתרת, כאילו היה דבר מה מאוס שדבק בכפפותיהם. בקורקטיות קרה
הם הודיעו לו כי הביקור יארך עשרים דקות ולא יותר. הזהירו אותו
מפני אלימות. מפני ניסיון לקום מכיסאו. היא התחלחלה. כל הדבר
הזכיר לה מנהג אדם בבהמות.

הוא ישב שם מולה, אינו מניע כלל את ראשו, מבטו נעוץ ישר ועמוק
לתוך עיניה. היא חשה שמחשבותיו פורצות את האזיקים, את
הזכוכית... היא חשה כי הוא חודר עמן לתוכה, לראשה, למקומות
אינטימיים שבהם לא התירה לאף גבר זולת בעלה לשעבר להגיע. היא
חשה חשופה בפניו.
נשימה עמוקה החזירה לה את היכולת לחייך חיוך קטן. לא משתפך. לא
בטוחה בעצמה עדיין.
"הייתי חייבת לראות אותך שוב" היא אמרה לו. לא מאמינה שאלה
המילים שחמקו מפיה להרכיב משפט פתיחה.
הוא הנהן קלות. קצה חיוך התגנב לשפתיו.
"אני חייבת להגיד לך משהו", היא המשיכה, "הפגישה הקודמת שלנו,
השאירה בי רושם עמוק. משהו מעבר למילים. מעבר למה שאמרת. משהו
בהרגשה". אודם עלה בלחייה, המומה על שהצליחה להוציא את המילים
האלה מפיה.
"אני שמח שבאת", אחרי השתיקה הקצרה, קולו נשמע עמוק ורגוע. היא
דמיינה בו ידידותיות.

הם לא דיברו על שום דבר מיוחד. על מזג האוויר בחוץ. על אוכל
שהוא מתגעגע אליו. על ערבי שבת בחיק המשפחה. דברים רגילים
וצפויים, אבל היא חשה, ממש לפני שהסוהר הגיע להודיע על סיום
הביקור, כי הוא מצא בשיחה איתה נחמה מסוימת. לבה ניתר כאשר
ביקש לראותה שוב.

בהתחלה הייתה מגיעה פעמיים בחודש. צועדת שוב ושוב במורד השביל
המוליך לחדר בו נערכו שיחותיהם. הוא שאל אותה על חייה. החל
להתעניין בעולמה האישי. נושאים רגישים כמו גרושיה עלו ממנה
כאשר חשה בנוח, והוא ישב שם מולה מעבר לזכוכית וגמע את מלותיה
בשקיקה כאילו היו החופש בשקית הפתעות. חופש שאפילו זכוכית
משוריינת אינה יכולה למנוע ממנו.

רק כעבור שנה וחצי, כאשר וועדת בית הכלא התירה לו ביקורים
דחופים יותר, הוא התחיל להיפתח בפניה. היא הרגישה בטוחה יותר
ברגשותיו אליה כאשר סיפר לה על החרטות. הו, היו לו חרטות
רבות... רבות מספור. אף אחת מהן לא הייתה קשורה בעצם המעשה
שעשה. לפחות חרטות כאלה הוא לא ביטא. חרטותיו היו קשורות
לדברים שלעולם לא יהיו לו. משפחה, ילדים... בית משלו לגדל אותם
בו. המשך זרעו ומשפחתו. הוא ציין כי היה בן יחיד לאביו. הנצר
האחרון.
היא פכרה את ידיה ונשכה את שפתיה למשמע הדברים. כמה הוא רצה
זאטוטים בדמותו אשר יסתובבו בין רגליו...
באחד הימים סיפר לה כי חלם שהוא נשוי וכי הוא גר בבית גדול מלא
בילדים קטנים. פניו האירו לרגע ואז חשכו. הוא סיפר כי בכל פעם
שניסה לגעת באחד הילדים הפריד ביניהם קיר זכוכית. היא סיפר כי
בחלומו ניסה לשבור את הזכוכית, ניסה לנפץ אותה באגרופיו אך ללא
הועיל. הילדים בבית לא שמעו אותו וכל שיכול היה לעשות הוא
להביט בהם דרך הזגוגית ולצעוק את אשר לא ישמעו.
היא התכווצה וגרונה יבש למשמע החלום. אחרי כן לא הגיעה לבקרו
שלושה שבועות.
כאשר חזרה לבסוף גילתה אותו כמעט במחצית משקלו. זקנו צימח פרא
ועיניו רטובות וזגוגיות. הביט בה כמו מבעד לזכוכית כפולה.
כשראה אותה חייך והיא חשה בגלי החום שעברו בה מכף רגל ועד ראש.

הוא אמר שחסרה לו. לא שאל לפשר העדרה. לא חקר, לא לחץ. ישב
מולה ושתק. הזין את עצמו בדמותה כמזה רעב מול ארוחה דשנה. כאשר
הגיע הסוהר בסיום הביקור הביט בה פעם אחת נוספת ושפתיו ביטאו
בקשה כמעט אילמת "חזרי מהר הפעם", עיניו ביקשו יותר מקולו,
"חזרי מהר".

בשבוע שלאחר מכן מצאה אותו במצב רוח מרומם. הוא סיפר לה על
התנאים החדשים שהתירה לו ועדת בית הכלא, אך היא חשה כי לא זו
הסיבה לשמחתו והוא שומר אותה לסוף הפגישה.
אשר ניבא לה לבה נכון היה. כעבור דקות הוא החל להוביל את נושא
השיחה שוב לתנאי האסירים בכלא. אחר אמר כי עורך דינו בישר לו,
כי אסיר רשאי להתחתן. אף יותר מכך, כל אסיר רשאי להתחתן ולהביא
ילדים לעולם. משפחה! הוא זרח כולו. כאילו הודיעו לו כי הוא
משוחרר.
אמר שהכה את עצמו על המעשה שעשה. על אותו רצח מתועב, אותה
לקיחת חיי אדם. אמר שחשב שנשללו ממנו זכויות אשר מעולם לא
נשללו. אמר ששלל אותן מעצמו, אולי מתוך מחשבה כי מגיע לו
שישללו ממנו.
הייתה זו הפעם הראשונה שבה הביע איזו חרטה, ואפילו עקיפה, על
המעשה שעשה. עיניה מלאו דמעות.
כאשר הבחין בכך השתתק באחת. העביר את ידיו האזוקות מעבר לעורפו
ונשך את שפתיו.
היא הסבה את מבטה וניגבה את הדמעות בממחטה שהייתה בכיסה.
"סליחה" הוא ביקש ואפילו לא ידע על מה, רצה רק לרפא מייד את
המקום אשר חשש שהכאיב לה בו.
היא נענעה בראשה לבטל את הצורך בהתנצלות. "פשוט התרגשתי",
אמרה, "מכמה שהדבר חשוב לך"...
"כן" הוא אמר, ונראה כי האור בפניו הועם, "רק בעיה אחת נותרה
ועומדת ביני ובין החלום".
היא הישירה מבטה אליו בלי למצמץ.
"איך אמצא אישה אשר תסכים לשאת אותי לבעל". המילים מילטו את
עצמן מפיו כאסירות ואז שתק.
היא קרבה אל הזכוכית המפרידה ביניהם והניחה את כף ידה על פניה
בגובה ליבו. כאשר הסירה אותה, טביעה שומנית מזיעה קלות נותרה
על הזגוגית. כאשר צעדה לאחור אל עבר הדלת היא הנהנה אליו קלות
בראשה.

לפני הביקור הבא שלה אצלו, קיבלה טלפון מעורך דינו שהעביר לה
את ההצעה הרשמית. הוא ביקש להיפגש עמה במשרדו ושם הסביר לה את
כל הכרוך בדבר. את ההסברים החוקיים, את הנושא הילדים, את
זכויות האסיר הנשוי שהן קלות בהרבה מאלה של אסירים שאינם
נשואים.
לבסוף דיבר איתה על הפן התקשורתי והסביר כי במידה ותבחר אכן
ללכת עם החלטתה עד הסוף, חייה לא יראו עוד לעולם כפי שנראו
בעבר.

היא הבינה. התקשורת תרדוף אותה בכל מקום. התקשורת לא תמצא
לעצמה מנוח עד שלא תדע כיצד יכולה אישה כמוה להתחתן עם רוצח,
ולא סתם רוצח, אלא רוצח אכזר וקר מזג כמו זה.
היא ידעה והבינה, ובכל זאת הודיעה לעורך דינו כי כל מה שהיא
זקוקה לו היא הצעת נישואין רשמית אשר לה תענה בחיוב.

התקשורת הייתה צילה מאותה מסיבת עיתונאים והלאה. דרך לא דרך
לחגוג את ארוסיך, חשבה לעצמה בליבה, אך הייתה שלמה עם החלטתה.
דבר לא יניעה ממנה. חתונה זו תתקיים ויהי אשר יהי.

עכשיו היא הייתה כמעט בקצה המסדרון. לא מופתעת מן העניין
הציבורי. לא מופתעת מן הפמליה הגדולה אשר ליוותה אותה עכשיו
לכל מקום, מאבטחים, עורכי דין, כתבים...
אורות הזרקורים הכו בעיניה, אך היא כבר פיתחה עמידות מסוימת
מולם והישירה את מבטה אל המצלמות.
השאלות קלחו קרות וחדות כסכיניי קצבים. "האם את רודפת אחר
תהילה"? "איזו התנשאות יש בך על כי את יכולה לסלוח לכזה רוצח"?
"האם היה הסדר ממון לפני החתונה"? "האם הכל נעשה אך ורק כדי
להקל על רוצח קר רוח את תנאי מאסרו"? "מה חושב בעלך לשעבר על
נישואיה הטריים"? "מה חושבים על כך ילדיך מנישואיך הקודמים"?
הם הטיחו בה האשמות והעלו מולה השארות אשר תשובותיה לא יכולות
היו לענות עליהן. הם ביתקו אותה וריסקו אותה וחרשו בצלקותיה
הכואבות והכמוסות ביותר והיא עמדה שם מול המטר החומצי וניסתה
לענות ככל יכולתה.
כן, היא אוהבת אותו באמת. הוא דיבר אליה. נפשו דיברה אליה. כן
היא רוצה להגשים את חלומו. לממש את זכותו כאדם, כיצור הנברא
בצלם אלוהים. זכות שאפילו כאסיר אינו יכול להיות מקופח ממנה:
הזכות לנישואים ומשפחה משלו. לא אין לה מניעים כספיים ומעולם
לא דיברו על נושאים פיננסיים לפני החתונה. בעלה לשעבר אינו
בקשר איתה וילדיה נותרו אצלו ואצל אשתו החדשה. היא בכלל אינה
מורשה לראותם אלא פעם בחודש...
כך זה נמשך ונמשך עד שמישהו אחז בזרועה בתקיפות רכה, והזיז
אותה מן המיקרופון בטוענה שהזמן נגמר. אחר כך משכו אותה חזרה
דרך המסדרון הצר חזרה לחדר הצדדי בו התכונה לראיון.
היא הייתה מותשת ורצוצה, אך על שפתיה נח חיוך קלוש של שביעות
רצון.

היא ידעה את המחיר אשר היא שילמה בעסקת החליפין. היה זה המחיר
הכבד ביותר אשר אפשר לשלם... לעולם לא תוכל לחלוק אותו עם איש.
לעולם לא תוכל לספר זאת לאף אחד.
בעיני כולם היא עכשיו בוגדת. האישה שעשתה את הלא יעשה. האישה
שהתחתנה עם הרוצח המפורסם במדינה. יהיו אלה שיגידו שדינה צריך
להיות כדינו.

איש לעולם לא ידע שהקריבה את חייה ואת תקוותו האחרונה של אסיר
עולם בעבור משהו אנוכי.
כמה הנדסה נדרשה עבור כל זה:
הפגישה הראשונה, יצירת הקשר על פי התדרוכים העדינים. שעות
בחדרי פסיכולוגים ומאבחנים. איך ליצור בו עניין. איך לזרוע בו
את התקווה.
ובסוף ההליכה לחופה. יצירת האשליה הגדולה מכל.

הוא עוד לא יודע שלעולם לא יהיו לו ילדים. לעולם לא תמשיך
שושלתו. לא ממנה. לא כל עוד היא חיה.
כל עוד היא יכולה, היא תעשה הכל כדי למנוע זאת. בלי שידע עד
כמה שתוכל, בלי שירגיש. עליה לתת לו את התחושה הנוחה. את מה
שהחוק מתיר, את הזכות החוקתית היסודית שניתנה לו ולא יכולה
להישלל ממנו כאסיר, היא תחזיקו בן ערובה אצלה כל עוד יתאפשר
לה.

זה היה ההסכם עם הפרקליטות. הסכם חשאי מאין כמוהו. כאשר פנו
אליה לא האמינה בכלל כי הם אכן רציניים עד שהשביעו אותה
והחתימו אותה על סודיות.
הייתה זו תוכנית מורכבת, אך העסקה הייתה פשוטה: הם עלו על
הפרצה בחוק. הם ידעו שזה רק עניין של זמן עד שאיזה מקובל תומך
יחשוב על כך וישתמש בזווית הפוליטית הזאת נגד תהליך השלום.
קיצונים לא חסרים בשביל להטות את כף המאזניים ומעולם לא בחלו
בכלים בהם בחרו להשתמש. יש כאן מה להפסיד. יכול להיווצר כאן
קלף חזק לימין הקיצוני והם רצו להבטיח שתהיה להם שליטה על כך.

גם לה יש מה להפסיד, הם הבהירו לה את זה נחרצות, אבל גם יש לה
מה להרוויח.
זאת לא החלטה קלה. חייה לעולם לא יהיו אותו הדבר לאחריה, אבל
הם יתנו לה את מה שהיא חולמת עליו. הם יתנו לה את ילדיה חזרה.
לא לגמרי, אבל יותר זכויות ביקורים. יותר קירבה עד כמה שרק
אפשר. לא מייד כמובן, צריכה לעבור לפחות שנה עד שהעניין
התקשורתי בנישואיה החדשים ידעך... אבל אז... הזיכרון הציבורי
הוא קצר, והחיים שלה ושל ילדיה ארוכים.

היא קיימה את חלקה בהסכם. עכשיו זאת רק הספירה לאחור. היא נשכה
את שפתיה. מקווה שתוכל כמה שיותר מהר להוריד פרופיל. על הספה
הקטנה בחדר הצפוף היא אחזה בחוזקה תיק צד בו הוסתרו תמונות
ילדיה.