ילדה קטנה בת 12 ישבה לה מתחת לבית שלה. ילדה יפה, עם שיער
שחור ארוך ועיניים גדולות וירוקות. היא חיכתה לחברותיה שיבואו
לאסוף אותה, היום הם יוצאות לקניון עזריאלי לראות סרט.
היא הקדימה, היא תמיד מקדימה, אולי ככה הזמן יעבור יותר מהר.
באור החלוש של שעת השקיעה היא ישבה והביטה על הרצפה, שביל של
נמלים, היא חייכה לעצמה. היא ראתה נמלה קטנה שמנסה לסחוב גרגר
גדול של גרעין, הילדה הקטנה הסתכלה סביב ומצאה עלה שנפל מעץ
היא הניחה אותו ליד הנמלה ונתנה לה לעלות עליו, שהנמלה טיפסה
על העלה היא העבירה את העלה במהירות ליד הקן שלהם והניחה אותו.
הנמלה ירדה מן העלה ונכנסה לקן, עדיין סוחבת את הגרעין, חיוכה
גדל והיא המשיכה להביט על הנמלים עושות את עבודותיהן.
שקועה בעולמה, לפתע הגיעה נעל שחורה ענקית ומעכה קבוצה גדולה
של נמלים.
היא הרימה ראשה בבהלה.
איש גדול עמד מולה, היה לו מעיל עור והוא הביט בה בחיוך.
"מה את עושה?" הוא שאל.
אמא תמיד אמרה לה לא לדבר עם זרים אבל החיוך של האיש נראה
נחמד.
"מחכה לחברות" היא ענתה לו וחייכה.
"לאן אתן הולכות?" הוא שאל.
לראות את הסרט החדש של ליאונרדו דיקפריו" היא ענתה.
"את אוהבת את ליאונרדו דיקפריו?" האיש שאל.
היא הנהנה במרץ.
היא העריצה את ליאונרדו, כל החדר שלה היה פוסטרים שלו, היא
חלמה לעבור לאמריקה ושהוא יראה אותה ויתאהב בה והם יחיו באושר
ועושר. כמו רומיאו ויוליה רק בלי למות.
היא הביטה על האיש היא ראתה משהו זז מתחת למעיל שלו.
"רוצה לראות מה יש לי מתחת למעיל?"
היא לא ענתה, היא התביישה שהוא ראה שהיא הסתכלה.
הוא פתח את המעיל וגור קטן ולבן הציץ משם.
הילדה הקטנה חייכה.
הוא הושיט לה את הגור והיא ליטפה אותו, הגור התכרבל על ברכיה,
היה לו קר אז היא עטפה אותו בידיה.
"רוצה לעזור לי להאכיל אותו? הבאתי לו גם אוכל אבל אני לא ממש
זוכר איפה השארתי אותו"
היא הסתכלה סביב, לא היה סימן לחברותיה והיא רצתה לעזור לגור
הקטן שהיה רזה מאוד.
היא קמה ממקומה והלכה אחרי האיש. הם נכנסו לכניסה של בניין ליד
הבית שלה.
"אני חושב שהשארתי את זה במקלט" אמר האיש.
"אני אחכה כאן" אמרה הילדה.
האיש ירד למקלט והיא התיישבה על אחת המדרגות של הבניין מלטפת
את הגור באושר.
"מצאתי" צעק האיש מהמקלט, "תביאי אותו לפה..."
היא קמה וירדה למקלט.
היה חושך.
"איפה אתה?" היא שאלה.
לפתע זוג ידיים ענקיות תפסו את פניה וסתמו את פיה.
היא נבהלה והגור הקטן נפל מידיה והתחיל ליילל מכאב הנפילה.
האיש דרך על הכלב, הכלב השמיע עוד יללה ושקט שרר.
היא התחילה לבכות... הכלב המסכן.
אחת הידיים שסתמו את פיה תפסה עכשיו את ידיה כך שהיא לא יכלה
לזוז. האיש הפיל אותה על הרצפה ושם יד אחת על גבה בזמן שהוא
התעסק עם משהו. היא התחמקה ממנו והתחילה לרוץ לכיוון האור של
המדרגות. כשהיא הגיעה למדרגה הראשונה הוא תפס אותה שוב והפיל
אותה. פניה נדפקו במדרגות ודם התחיל לזרום בפיה.
בכייה התגבר.
הוא קשר את ידייה בעזרת משהו. "זונה קטנה.. בורחת לי אה?.."
הוא לחש. ליבה דפק במרץ וגופה הקטן רעד בפחד. הוא זרק אותה על
משהו רך ונשכב עליה.
"לא.." היא אמרה, יורקת דם.
"תסתמי" הוא אמר והחטיף לה סטירה.
היא התייפחה ופניה היו רטובים מדמעות.
האיש תפס את חולצתה החדשה שאמא קנתה לה השבוע וקרע אותה. ניצני
שדיה הקטנים התגלו. קור עטף אותה. אולי מישהו יבוא להציל אותה
חשבה הילדה.
"די..." היא התחננה.
האיש הוריד את מכנסיה בעודו סותם את פיה, היא הרגישה שהיא
נחנקת. נאבקת בו בכל כוחה הילדה הקטנה התחילה לאבד כל תקווה.
כשהפשיט את כולה האיש הגדול פישק את רגליה והכניס משהו גדול
לתוכה. היא צרחה! אך צעקותיה לא נשמעו מבעד ליד הענקית שחסמה
את פיה.
למה אף אחד לא עושה שום דבר?
חברותיה לא דאגו שראו שהיא לא מחכה להם?
איפה אמא ואבא?
מה יקרה לה?
מיללת מבכי איבדה הילדה את הכרתה.
כשחזרה לעצמה היא הייתה לבד במקלט, היא קמה ולבשה את מכנסיה,
כאב לה בין הרגליים ודם רב ירד ממנה. היא לבשה בחזרה את חולצתה
הקרועה והחזיקה את הקרעים שלא יראו שום דבר מגופה.
פניה חסרות הבעה.
היא הגיעה למדרגה הראשונה היא ראתה על הרצפה את גופתו של הגור
הקטן והלבן, חסרת נשמה.
דמעות הציפו את עיניה, היא ניגבה אותם במהירות והמשיכה לעלות
במדרגות.
מחזיקה את חולצה ורועדת מקור עברה הילדה הקטנה ליד המקום שבו
ישבה שפגשה את האיש, הנמלים עדיין היו שם. היא דרכה על הנמלים
בכעס, רומסת כל נמלה ונמלה.
כשכל הנמלים שראתה היו מתות שוכבות מעוכות על הרצפה היא
נרגעה.
היא עלתה למעלה לביתה.
שונאת את כולם.