החול...

התרחקותך
מעוררת בי כאב רדום
כי המתיקות הייתה תמיד
חזקה יותר מהמלח
אך בלכתך המתיקות גוועת
רק פסי מלח לבנים
נשארים בוערים
בעיניי


הים...

מרוצתי דרך פסים
מעליהם וביניהם
נשרך בין רגליים מתרוצצות
שפנים אין להן,
או גופים ורודים-כחולים-צהובים
שחוצים אותי בידיים
רגליים הלהוטות
לכלותי.


הרוח...

כל שידעתי היה
פיזור שיערן
של ילדות קטנות
וילדות גדולות
ואלה שאינן עוד


העשב...

גמעתי אותך על אף
שצרבת בגרוני
כמו סכינים,
כמו צינה.
עדיין כמהתי אליך
עדיין
שלא אקמול
כמו לבכות
כמו לבד.