בוקר.
בעצם, קצת לפנות בוקר. אני מתעוררת מצלצול צורם של שעון
מעורר.
הצצה בשעון, השעה חמש וחצי, ישנתי בקושי שלוש שעות, העיניים
מוחות כנגד הצורך להיפתח, הן רוצות לחזור לישון, אבל יש דברים
לעשות.
אני קמה מהמיטה הצבאית המתקפלת, מחזירה אותה למקומה בחדר השני,
רוחצת פנים במים קפואים ועולה על מדים. עוד 4 שעות, כשאני שוב
אהיה בבית, אני אוכל לחזור לישון.

שבע וחצי.
אנשים מתחילים להגיע, מציצים לחדר הקטן בו אני יושבת מול
המחשב, אומרים "שלום" ו-"בוקר טוב", מתעניינים איך היה הסופ"ש,
בעיקר בשביל לדעת אם אני אעביר להם בעיות לטיפול לפני שאני
אלך. אני מרגיעה אותם בחיוך קטן. הכל בסדר. אין מה לדאוג.

אור מגיע אחרון, קצת לפני תשע. זה היום האחרון שלו כאן אז הוא
יכול להרשות לעצמו לאחר. אנשים מקיפים אותו בהתלהבות,
מתעניינים לדעת אם הוא כבר התארגן, נותנים טיפים אחרונים,
למרות שמעולם לא השתמשו בהם ונפרדים.
אני כבר מוכנה ללכת, לפני עוד נסיעה ארוכה עד הבית, אני ניגשת
אליו כדי לומר לו שלום והוא מביט בי, המום.
"את כבר הולכת?! לא תישארי? רק עוד קצת?"
אני מחייכת ומנענעת בעייפות בראשי. לא, אני לא אשאר, אני רוצה
הבייתה, לישון.
"אני עושה היום טופס טיולים", הוא מספר, אולי כדי להזכיר לי
שהוא עוזב, רק למקרה שעובדה פעוטה זו נשתכחה מליבי.
אני מהנהנת, מרגישה איך הראש קצת כבד, ומושיטה אצבע כדי לגעת
לו בקצה האף.

"תצאי איתי לסיגריה", אור תופס את ידי שנעה באוויר. זו לא
הייתה שאלה אלא פקודה. הוא כל כך התאים לצבא.
"החלטתי להפסיק לעשן" הודעתי בתגובה והוא הביט בי וצחק
"אבל אף פעם לא עישנת..."
"אני מתכוונת - פאסיבית", הבהרתי והוא נראה קצת מאוכזב
"ממתי?"
"מאז שהריאות שלי הפסיקו לתפקד אחרי בקושי רבע שעה של ריקוד".
"את רוקדת?" עכשיו הוא היה המום. "לא ידעתי, ועוד אחרי שאנחנו
מכירים כל כך הרבה זמן..."
נעצתי בו מבט שהיה אמור להיות נוזף אבל מרוב עייפות יצא רק חסר
הבעה. הוא לא יודע עליי שום דבר, הוא גם אף פעם לא ניסה לדעת,
כזה הוא אור.

"את חייבת לבוא איתי לסיגריה", הוא אמר אחרי שראה שאני לא
מתכוונת להגיב. "זו הפעם האחרונה שתהיה לנו".
הפעם האחרונה שתהיה לנו, אני חוזרת בליבי, ממתי בכלל יש
'לנו'?
אבל אני יוצאת איתו, יודעת שכל כמה שאני סולדת מהעשן שלו, החל
ממחר זה יהפוך לגורם נוסף שמרכיב את הגעגועים אליו.

יצאנו.
השמש בחוץ סינוורה אותי וגרמה לעיניים שלי לדמוע. אור הוציא
מכיס המדים מצית וחפיסת סיגריות ואני התיישבתי על הברזלים
מולו, מישירה מבט לתוך עיניו, שעכשיו עם השמש, נצצו להן באור
ירקרק, ושותקת.
הוא ינק מהסיגריה עוד קצת עשן, מקפיד כל אותו זמן שלכיוון שלי
יגיע כמה שפחות, אפילו שלא ביקשתי.
"מה את מתכננת לעשות היום, כשתגיעי הבייתה?"
"לא יודעת", עניתי במשיכת כתף. "אני אלך לישון קצת", אמרתי
לבסוף.
"את באמת נראית עייפה". הוא נתן בי מבט בוחן, וכנראה הזווית של
השמש עשתה משהו לעיניים שלו כי המבט שלהן היה נעוץ בי ברכות.
הנהנתי ולקחתי את ידו הפנויה בידי, משרטטת באצבע את הקווים שלה
אחד לאחד. פעם האמנתי שיש בהם משמעות, היום הם סתם נראים לי
כמו ציור מעניין.

"אני לא אתקשר", הוא אמר פתאום, מנתק את ידו מידי ודוחף אותה
לכיס.
"אני פשוט לא אתקשר בכלל", הוא ניסה להסביר, "לאף אחד".
יישרתי מבט לתוך עיניו, ממצמצת בגלל השמש המסנוורת.
"זה בסדר", קטעתי אותו, "אני לא מצפה ממך להתקשר, בטח כשאני לא
אתקשר בעצמי".
הבעתו לא השתנתה, וגם אני המשכתי להישיר מבט לתוך עיניו, אפילו
שהייתי עייפה, אפילו שהשמש סינוורה אותי, אפילו שהדבר האחרון
שרציתי לעשות היה לעמוד מולו ככה, בשתיקה, עם מבט חסר הבעה.

"אז..." הוא ניסה, מחייך חיוך נבוך ופורש ידיו לחיבוק. אני
קוברת את פניי בכתפו ומרגישה איך ידיו אוחזות בי באופן מגושם,
כאילו הן לא יודעות איפה לשים את עצמן.
אני מתנתקת ממנו, לוקחת את התיק העמוס מציוד השבת ומודה בליבי
לגורל שדאג לכך שאני לא אצטרך להיות כאן במשך כל היום האחרון
שלו.

לפני שאני הולכת, אני מציצה בו עוד פעם אחת.
איך הוא נשען על הברזלים, מדליק עוד סיגריה, בוהה באוויר. איך
כשאני עוברת אותו והוא מתנער שוב מהמחשבות ומחייך אליי חיוך
קטן של פרידה.
אני עוצרת לרגע, בהיסוס, ואז עוזבת ללא מילה.
את כל מה שהיה לי להגיד לו, הוא כנראה כבר לא ישמע.