אני כל כך אוהבת אותך שהחיים שלי נמסים לפני ונגמר לי הכוח
להחלים. אני יושבת בחדר שלך, עם רדיוהד, מחשב ומיטה ריקה
ופתאום העיניים מפוצצות בדמעות. אני לא מסוגלת אפילו להסביר לך
למה, אתה מבין? אני לא יכולה להסביר לך יותר אבל כל דבר
שסיפרתי לך בכזאת קלות מחביא מאחוריו מיליוני פחדים.
אף אחד לא יכול לרפא את זה, אתה מבין? אף אחד.
אתה יכול להמשיך ולנסות לחבר אותי אבל זה לא ילך, אתה תתייאש.
ניסו כבר לפניך, אתה מבין??? תן לי להישבר לבד. רק אל
תתרחק יותר מדי, אני לא אעמוד בזה יותר. עשרים וארבע שעות
ביממה מדמיינת אותך בתוכי, כמה שהייתי רוצה להעיר אותך ככה
באמצע הלילה שאני לא מסוגלת לעצום עין ולהגיד לך שאני אצליח
לישון רק אם תהיה בפנים. אתה חייב לנסות לרפא אותי. לא לחבר.
לרפא. לגרום לי להחלים במאה אחוז בלי שום ספק, אני פשוט לא
מסוגלת לחיות יותר בספקות. אתה מבין??? לא מסוגלת יותר.
כמה אני יכולה להתחרט על העבר שלי, אבל מה זה שווה עכשיו שהכל
שבור מכל הצדדים ואין דרך חזרה. אתה מבין??? אני כבר
בתחתית. ברגעים כאלו אני לא יודעת מה אני רוצה יותר-אותך או
אותי בחזרה.
את החיבוק החודר שלך או את החיבוק של אבא שאומר לי שהכל יהיה
בסדר. אבא, בבקשה אל תאכזב אותי. ואולי אם העבר שלי לא היה
מתנהל כמו שהוא התנהל גם העתיד שלי לא היה איתך ואולי הכל זה
גורל אחד גדול שקשה לשלוט עליו, בעיקר לאנשים שקשה להם אפילו
לחיות.
יש לי קלסר בצבע חום עם מדבקות מיוחדות ובפנים אני מפרשת שירים
ואיכשהו תמיד מצליחה להתאים אותם באופן מושלם לחיים שלי, זה מה
שאני עושה בדרך כלל כשאני לא מסוגלת לישון לבד בבית. זאת דרך
מצוינת להתחיל לבכות ובכי לפני השינה זה הדבר הכי מרגיע שאפשר
- מפרק ממך את כל הייאוש שצברת היום.
לא יודעת למה התחשק לי פתאום להסביר לך את זה.
אל תשאל אותי יותר למה אני שותקת, למה אני כל כך סגורה בעצמי
ולא מקשיבה לאף אחד חוץ מלשדים של עצמי, למה אני בוכה כשאני
שומעת את  Angie שוב ושוב ולמה אני חייבת ללכת עכשיו.
כלום לא חשוב יותר, החיים שלך ימשכו, שלי יתמעטו ואל תנסה
לבכות, אני גם הייתי בטוחה שזה פותר הכל בחיים והייתי בוכה על
כל שטות ועכשיו אני מבינה ש...
הבעיה שאני לא מבינה יותר כלום, כלום. אתה מבין?