לפעמים אני חושבת שעדיף לי לוותר,
לוותר על פיסת האופטימיות המחורבנת שיש לי.
אני יודעת שזה נגמר, אני יודעת,
אבל חלק מי מסרב להאמין לזה.
אני מתגעגעת אליך כל-כך.

גם עכשיו, אחרי כל הזמן הזה,
אני ממשיכה לקוות שתדבר איתי.
אולי יום אחד, בעתיד הקרוב-רחוק,
תבין איך אני מרגישה עכשיו.

זה מיותר כל-כך, אני יודעת,
אין טעם למחשבות הדפוקות האלה.
זה ברור שנמאס לך ממני,
מכל השטויות שעשיתי.
למה אני עושה את זה בכלל.

נמאס לי, נמאס לי כבר.
נמאס לי לבכות כל פעם שאני חושבת,
חושבת עליך ועל מה שהיה,
על מה שיכול היה להיות.
נמאס לי לרצות אותך כל-כך.

אני חייבת למצוא דרך להתנתק מזה,
לכבות את כל התקוות המטומטמות שלי.
הדמעות חונקות אותי בעבודה,
בבית, בלילה, בכל מקום
ואני לא חושבת שאני יכולה כבר.
אני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר,
אני חייבת להתנתק.