בערב המסיבה אסתי הגיעה כבר בשבע בערב. כבמטה קסם, היא שלפה
מתוך תיק ענק מכשירים, צנצנות וקרמים, ומייד ניגשה לעבודה:
במשך שעה וחצי תלשה מגופי כל מה שהיה תליש, מרחה על פני מסיכה
צורבת, חרכה את שיערי עם תותח פן ואיפרה אותי בקפדנות. אחר כך
הביטה בחיוך ניצחון בפני המעונים, ושלפה מהתיק חזייה אימתנית:
"היום את הולכת ללבוש פוש-אפ אמיתי" הודיעה לי בטון של
אל-תעזי-להתווכח-איתי. נדחסתי לתוך החזייה שדחפה לי את הציצים
יחד עם כל מערכת הנשימה הישר לתוך גרוני. עם השמלה הצמודה,
המחשוף המגונה והנעליים הלוחצות, הרגשתי כמו אגוז בתוך מפצח.
"עכשיו להבליט ציצי ותחת, ויאללה, לנשף!" אמרה אסתי בגאווה של
קונדיטור שזה עתה שלף סופלה מהתנור.
הצצתי בחשש בראי. לא הייתי מזהה את עצמי. הללויה! אני הולכת
למסיבה, לא בתור עצמי, אלא כאישה אחרת. שרון ננעלת במגירה,
והאשה שבמראה הולכת להיות מלכת הנשף, לסובב ראשים ולרקוד עד
כלות הנשמה.
אסתי ליוותה אותי החוצה בשלל עצות מעשיות: "תיזהרי לא להזיע,
שלא יימרח המייק-אפ; אל תקנחי את האף בעד שום הון שבעולם, כי
הפודרה תרד; אל תמצמצי יותר מדי, שהאיי ליינר לא יתערבב עם
הצללית; אל..."
את ההמשך לא שמעתי, נכנסתי אל המכונית וסובבתי את המפתח. אלא
שהמכונית לא התניעה. רק אחרי מטר קללות מצדי, וחרחורים צורמים
לא פחות מצד המנוע, הוא נענה סוף סוף. נהגתי כמה מטרים ועצרתי.
איך אפשר לנהוג בנעליים עם עקבים כאלה? חלצתי אותם ונהגתי
יחפה. סגרתי את החלונות כדי שהרוח לא תקלקל את הפן, ועישנתי
שלוש סיגריות בשרשרת.
כשהגעתי, דחסתי את כפות רגלי חזרה אל תוך הנעליים, וצעדתי לעבר
הוילה של נירה ורונן. הראי שבכניסה לבית החזיר לי חיוך זוהר,
ואני טופפתי פנימה, או לפחות ניסיתי. זה לא פשוט לצעוד בקלילות
על נעלי עקב צרות וקטנות עלי במספר אחד. אבל הערב הרגשתי שאני
מסוגלת להכל. בלעתי כוס של פונץ' כדי לחזק את עצמי, והצטרפתי
אל האנשים. צחקקתי (עוד פונץ'), התבדחתי, ופלרטטתי בלי בושה
(עוד כוס פונץ'). ריחפתי על עננת אלכוהול קלילה, וידעתי
בביטחון שהלילה אני לא אני. לא שרון המורה להיסטוריה, אלא
יצירת התפארת של אסתי, הסופלה.
אמנם לרגע אחד כמעט צנחתי חזרה, כאשר בנקודת זמן לא מזוהה
הבחנתי למרבה הבהלה בעמירם רהב, עומד במדשאה, זקוף כמו מלפפון
במסדר, ומתבונן בי. הוא הניד את ראשו והעלה על פניו בדל חיוך
מנומס. הסבתי מייד את פני לעבר באר המשקאות. איך יכולתי לנחש
שבין כל הקולגות של רונן שמילאו את הבית, יהיה גם האיש הזה בעל
השם המגוחך? אימפולסיבית נסוגותי שלושה צעדים לאחור. אבל לאחר
מספר שניות החלטתי להתייחס אליו כמו אל הנעליים שנעלתי: לוחצות
ומציקות, אבל לא ימנעו ממני להמשיך וליהנות. כשהגנבתי לעברו
מבט נוסף, הוא כבר עמד בגבו אלי ושוחח עם רונן וזוג לא מוכר.

הדי ג'יי הפעיל את המוזיקה והאורות המהבהבים. ריחפתי על הרחבה,
מתענגת על הקלילות שאחזה בכל גופי. גבר בגופייה זרחנית שחשפה
גוף שעיר לתפארת אחז בזרועי ומשך אותי אליו. הוא הצמיד את גופו
לשלי, טמן את פניו בצווארי, והתנשף לי באוזן. כשנמאס לי
מההתנשפויות, דרכתי עליו עם העקב של נעל שמאל. בשביל זה הרי
המציאו את העקבים המחודדים. הוא בכל אופן, הבין את הרמז, ונסוג
לאחור בכמה מילימטרים. נירה הצילה אותי מאיש המערות וגררה אותי
לעבר שולחן המשקאות. היא זרחה בהתלהבות שתויה:
"שרון, אני כל כך שמחה שיו אר היר. את נראית וונדרפול. יש לי
מישהו להכיר לך. חתיך אמיתי. רמי, חבר של רונן מהבסיס בחצור,
אבל הוא השתחרר כבר. יו נואו, פרישה מוקדמת. הוא עבר לכאן רק
לפני חודש, ואף אחת עוד לא הספיקה להתלבש עליו." היא צחקקה.
"אני בטוחה שתמצאו שפה משותפת, הוא התחיל להתעסק עם חינוך
עכשיו. יהיה לכם על מה לדבר איזה סמול טוק. עכשיו, דונ'ט מוב,
אני הולכת לחפש אותו."
המתנתי בצייתנות לנירה שתביא את רמי החתיך. לגמתי מכוס של מה
שחשבתי שהיה מים, אבל התברר מייד כוודקה נקייה שבערה בגרוני.
קיוויתי שאיש המערות לא יבוא לחפש אחרי, ובחנתי בתשומת לב את
רחבת הריקודים. ואז ברגע אחד קרסתי.
על הרחבה, בשמלת מיני חושפת רגליים חטובות היתה היא. השרמוטה
הקטנה.
איך אפשר לקרוא לה עכשיו?
כשהייתי נשואה לאבישי, היא היתה המאהבת. עכשיו הוא האקס, אז
אולי היא האקס-מאהבת? בהיתי בה, בלי יכולת להתיק ממנה את
העיניים.
חזרתי שוב אל אותו רגע, בו ראיתי בפעם הראשונה אותה ואת אבישי
הבנזונה מתנשקים בלהט במכונית שלו, שלנו. היה אחר צהרים לוהט,
ואני נשרכתי עם שני הילדים חזרה מהמכולת של יענקל'ה. גדי היה
הראשון שהבחין במכונית. "הנה האוטו של אבא!" צהל, ורץ לעבר
המכונית. דניאל מיהר אחריו, השיג אותו, ופתח את דלת המכונית
בתנופה. הבנזונה הזדקף מייד, מסיט ביד אחת את שיערו והודף בידו
השנייה את האשה שהיתה צמודה אליו. עמדתי קפואה ואילמת כמו
דחליל אווילי, אוחזת בשקית ניילון עם שניים חלב, לחם אחיד
וקילו בננות. "זאת אורלי" אמר אבישי, "אני רוצה להתגרש." היא
הציצה בי בסקרנות, יישרה את בגדיה הסתורים וחייכה חיוך קטן.
אבישי דחף את גדי ודניאל, סגר את דלת המכונית בטריקה, ונסע.
כולם ידעו, כולם - חוץ ממני כמובן, איך לא? שרון הפריירית,
המטומטמת. חודשים של צחקוקים, לחישות ומבטי רחמים התבהרו כמו
קרן השמש שהבזיקה מהמראה הצדדית של המכונית המתרחקת.
עכשיו היא התנועעה במרץ על רחבת הריקודים, מניפה את זרועותיה
ומעכסת במיני הצמוד. אם היא נמצאת כאן, אולי גם המניאק הבוגדני
מקפץ לו איפשהו על רחבת הריקודים? לגמתי באחת את כל הוודקה
שהייתה בכוס, והרגשתי אותה צורבת ומחוררת את צנרת העיכול שלי.
ידעתי שאני חייבת להימלט על נפשי או שאתפגר שם מייד ליד שולחן
המשקאות. שמעתי כבר את קולה הצוהל של נירה מאחורי, אבל חתרתי
קדימה, הודפת אנשים לא מזוהים, מחפשת אחר היציאה.
כשהבחילה החלה מטפסת במעלה גרוני, שיניתי כיוון ונכנסתי
לשירותים. כמו כל דבר בביתה של נירה, גם החדר הזה היה מרווח
ומעוצב בקפידה. הקאתי את הפונץ' והוודקה אל תוך האסלה האיטלקית
ועל רצפת הקרמיקה המצוירת. מוזיקת הריקודים הרועשת אפשרה לי
להתייפח בקולי קולות, ולבכות בטירוף שאפילו הפסנתר של רחמנינוב
לא הצליח להפיק ממני. ידעתי שאני זו רק אני. שום שמלה, נעליים
או חזייה מפלצתית לא יהפכו אותי למשהו אחר.
ישבתי מליון שעות על מכסה האסלה, מוקפת בקיא מצחין, ומזילה
דמעות בגווני שחור וכחול-צי. לא הגבתי לדפיקות על הדלת שבאו
ונעלמו, וייחלתי להיעלם או להתאיין.
אחרי שהזדקנתי בעשרים שנה, ניקיתי את החדר כמיטב יכולתי עם
המגבות הרקומות של נירה. מהמראה ניבטה אלי דמות מרוחה בדמעות
וזיעה, אף אדום, עיניים נפוחות, ופסים שחורים לאורך הלחיים.
שטפתי את פניי וניגבתי את עיסת האיפור במגבת נייר, אחר כך
שלפתי את החזייה מבעד לשרוולים ויכולתי שוב לנשום. דחפתי אותה
עם הנעליים לתוך התיק, וחמקתי יחפה החוצה.

האורות המהבהבים של המסיבה צרבו בעיני, אבל הצלחתי להגיע עד
המכונית. היא נראתה חריגה בין מכוניות החדישות שחנו שם. לא היה
אכפת לי, רק רציתי שתביא אותי חזרה הביתה בשלום, אבל גם זה לא
קרה. סובבתי את המפתח שוב ושוב. למרות שחזרתי על מבחר הקללות
ששימש אותי נאמנה בתחילת הערב, המנוע סרב להתעורר לחיים. פתחתי
את מכסה המנוע והצצתי פנימה, לא יודעת למה ציפיתי, אולי לפיה
שתקפוץ מתוכו. אף אחד לא קפץ. בתנועה אוטומטית ניגבתי את הזיעה
שהצטברה על מצחי, רק כדי לראות שהידיים שלי מרוחות בגריז שחור
ומשומן. עכשיו גם הפנים.
נשענתי על המכונית ושקלתי את צעדי הבאים: לזנק מתחת לגלגלי
רכבת חולפת לא יכולתי, יום שישי, התחבורה שובתת, לעזאזל עם
הכפייה הדתית. גם אין שום מבנה עם קומה חמישית שאפשר לקפוץ
ממנו, שכונת וילות מזוינת.
לאור המגבלות, היה עלי למצוא דרך כלשהי להגיע הביתה.

נשרכתי יחפה חזרה אל הבית של נירה. היה לי בארנק כסף כדי לשלם
ליענקל'ה מהמכולת, בלית ברירה יהיה עלי להשתמש בו למונית,
ולעבור להקפה במכולת של הגרוזיני. לא היה לי מושג מה מספר
הטלפון של תחנת המוניות, והייתי חייבת למצוא את נירה.
היא מצאה אותי.
"שרון! אלוהים, מה קרה לך?" קולה המבוהל הזכיר לי איך נראיתי.

"אני מרגישה לא טוב. רציתי לחזור הביתה, אבל המכונית לא
מתניעה". מתחתי את שרירי הפנים במאמץ עליון לחייך.
"באמת לא הבנתי למה ברחת במהירות כזאת כשבאתי עם רמי, איי
ט'ינק שהוא נורא נעלב. אבל וויט, נמצא מישהו שיעזור לך להתניע,
אולי רונן, בעצם אולי רמי יסכים. דונ'ט מוב."
לפני שהספקתי לומר מילה, היא מיהרה לתוך הבית.
נהדר! עכשיו רמי, הגרוש החתיך של נירה ורונן, יזכה לראות אותי
במלוא סמרטוטיותי. עצמתי את עיניי, נשענתי בעייפות על העץ
שמאחורי, מייחלת שהאפלולית בגינה תעלים אותי. מול עיני העצומות
אורלי הזנזונת לא הפסיקה לנופף בזרועותיה.
כשפקחתי את עיניי, הופיעה נירה מתוך הפתח המואר והמהבהב, גוררת
אחריה דמות, שהלכה והתבהרה, והפכה לעמירם רהב. נירה דיברה בקול
נרגש ודואג. "רמי, זאת שרון שסיפרתי לך עליה. מסכנה, היא
מרגישה טריבל, וגם המכונית שלה לא מתניעה. אתה יכול להיות גוד
גיי לעזור לה להתניע את המכונית?"
מי יכול היה לנחש שעמירם זה רמי? למה אנשים משתמשים בקיצורים
מטומטמים לשמות שלהם? נצמדתי אל העץ, שנעץ בגבי החשוף כפיסים
דוקרניים.
"לא כדאי שהיא תנהג במצב כזה. היא שיכורה." אמר לנירה כאילו לא
עמדתי לידם.
"אני כן יכולה לנהוג" עניתי בעלבון.
הוא משך בכתפיו ופנה לעבר המכוניות. "איפה המכונית שלך?"
"אני חייבת לחזור לאורחים, אתם תסתדרו?" אמרה נירה והלכה בלי
לחכות לתשובה.
רמי-עמירם עשה בדיוק מה שאני עשיתי כמה דקות קודם, רק בלי
הקללות. הוא סובב את המפתח בסוויץ' מספר פעמים, פתח את מכסה
המנוע, הציץ פנימה וסגר אותו בחבטה. איכשהו הצליח לשמור על
ידיים נקיות.
"לא נראה לי שאפשר לעשות משהו עכשיו. בואי, אני אקפיץ אותך
הביתה." מבלי לחכות לתשובה הוא הסתובב והחל צועד.
"אין צורך, תודה. אני אקח מונית" עניתי בנימוס, מדדה אחריו
יחפה על המדרכה, לא ממש משכנעת. נכון שהוא אדם מאוס, אבל לפחות
לא אצטרך להתחנף ליענקל'ה כדי שיידחה את תשלום החוב, שלא לדבר
על הגרוזיני שישרבב שוב את שפתיו בלגלוג כשאבקש ממנו למכור לי
בהקפה.
ישבתי במכונית, אוחזת בחוזקה בתיק עם החזייה והנעליים, ונאבקת
בבחילה שהציפה אותי.
"אני גר בגבעת אמירים, זה בדרך." אמר. יופי לו. ברור שהבנאדם
ניסה לרמוז, שאחרת הוא לא היה טורח לתת לי טרמפ.
הצמדתי את עיני אל הדרך שהתפתלה במהירות מבהילה, מנסה לעצור את
הבחילה. המכונית היטלטלה על פני מהמורה בכביש וגוש מצחין בריח
וודקה התגלגל אל תוך פי.
"תעצור, תעצור!" חרחרתי נואשת, חוסמת את פי בשתי ידי. "אני
עומדת להקיא".
הוא חתך ימינה במהירות, ודפק את מכוניתו החדשה במעקה. מגיע לו.
ירדתי כושלת מהמכונית, אחזתי במעקה, והקאתי את שאריות הפונץ'
על האספלט. הוא המתין נבוך, והושיט לי חבילת מגבונים לחים.
ניגבתי את פני ואת הדמעות. ניסיתי לחזור למכונית, אבל הרגליים
רעדו בלי שליטה. כבר הזכרתי שרציתי להתאדות? נראה שזה קרה לי
יותר מדי פעמים בערב אחד. נאלצתי להישען על זרועו, וצנחתי
בכבדות על המושב.
שאר הנסיעה עברה בשיתוף פעולה מלא: אני התייפחתי והוא שתק.
תודה לאל שהוא לא דיבר, לא הייתי עומדת בזה.
"זה כאן?" שאל כשהגענו. "לא אל תרדי לבד, אני אעזור לך," הוסיף
במהירות כשניסיתי לצאת מהמכונית. הוא צדק, לא הצלחתי לעמוד
ביציבות על הרגליים ונחתי הישר עליו. הוא כרך את זרועי סביב
צווארו, וגרר אותי אל פתח הבית.
התפללתי שדלית שהתנדבה להיות הבייבי סיטר, ישנה כבר. אחיות הן
יצורים בעלי זיכרון ארוך במיוחד. אבל נראה שהיה עלי לשפר את
יחסי עם הבורא במרומים, שכן היא פתחה את הדלת. לרגע הביטה
בשנינו במבט מבועת, ואחר כך רצה אל הספה, השליכה ממנה צעצועים,
ספרים ושאריות במבה, ועזרה לרמי להשכיב את גויתי הרופסת עליה.
"שרון מרגישה לא טוב" אמר רמי את מה שהיה ברור מאליו. "אם צריך
עוד עזרה...?"
"לא, תודה", אזרתי את כוחותיי האחרונים להציל את מה שנשאר
מכבודי האבוד.
דלית נעלה את הדלת ומיהרה אלי. "וואו, איזה חתיך, מי זה?"
תמיד היו לה יציאות כאלה, אני גוססת לעיניה, והיא שואלת שאלות
מטומטמות.
"לא רוצה לשמוע עליו אף מילה. זה המנהל החדש של בית הספר. זה
שהתכסחתי אתו". השתתקתי לרגע, כדי לקנח את האף ולנגב את הדמעות
בסדין שכיסה את הספה המחוררת. "ועכשיו הוא ראה אותי מרוחה
בגריז, בוכה, מקיאה, ובלי חזייה."
"טוב שהציצים שלך עומדים ולא נפלו לך בלידות" אמרה דלית
בדאגה.
כמה שנים מקבלים על רצח בכוונה תחילה?
"נו," אמרה אחותי היקרה בלי להיות מודעת לכוונותיי הרצחניות,
"ספרי לי כל מה שקרה שם. אל תחסירי שום דבר."
מובן שסירבתי. עברתי מספיק השפלות לערב אחד.
דלית התיישבה על הכסא לצידי, והסיטה את התיק. הוא נפל בחבטה,
ותכולתו התפזרה על הרצפה. היא התכופפה אליו, הביטה סביבה,
ולבסוף נעצה בי מבט נוזף. "איפה השנייה?" שאלה והרימה בידה את
הנעל השמאלית. "אל תגידי שאחרי ערב אחד כבר הצלחת לאבד אותה!"
התרוממתי בכבדות מהספה והתבוננתי מסביב. "היא מתחת לכיסא"
אמרתי בעייפות.
היא הניחה את הנעל, והושיטה לי יד. "בואי, אני אעזור לך להגיע
למקלחת, את נראית זוועה."



(פרק שישי מתוך רומן מגירה)