קור חודר עמוק לנשמתי ורק זכרך מחמם את ליבי, אינך יודע עד כמה
הלילות אפורים והשלג לבן, לעולם לא תדע. בלילות שקטים מול חלון
אל נוף לבן מנסה לתאר לך בדמיוני איך נראית השלכת בלעדייך. אני
יודעת, העלים אותם עלים והקור אותו קור אך עדיין הכל נראה שונה
בלעדייך. העלים נראים תוהים מחפשים ואין אחרי מה לחפש, השלג
נראה כדמעה ארוכה שזולגת לאורך רחוב חשוך. אנשים לא יוצאים
מבתיהם כי אין בחוץ דבר מלבד שתיקה.
ובימים, שמש זורחת באור חיוור כאילו האל הכריח אותה לצאת
ולחמם, אך היא אינה יכולה להביע דבר מלבד קרירות שמשום מה
ממיסה את ליבי בקפאונה. נדמה שלעולם לא אפסיק לחשוב מה היה
אילו היית כאן עכשיו, לצידי, אוחז ידי בבטחה.
אך כל זה לא משנה כעת, הוילון סגור ומסתיר את הנוף הלבן הזה,
המכאיב עד מוות הזה, כי מה שווה השלג בלי חברתך המחממת מבפנים.
והנרות אותם נרות והצללים אותם צללים ועדיין נראים כולם
כבוכים, חלב זולג בטיפות חמות על מה שנראה כלהבה בודדה שממשיכה
ונלחמת בדבר לא ידוע, שוב ושוב מנסה וכבית, מסרבת להיכנע,
נופלת ושוב קמה.
שדות של פרחים נעים ברוח, מעין דגל מתנוסס בכאב, מביע הזדהותו
בדממה, בתנועה, במנוד ראש צעיר ורענן שאינו יודע משמעותו של
כאב. ורק חש שמשהו אינו כשורה. ורק בטוח שנולד לתוך עולם שסובב
כל היממה, לעיתים בלי מטרה.