החורף הזה היה הרבה יותר קר. בחורף הזה, הערפל הקשה הרבה יותר
על המבט שלי קדימה. בחורף הזה, הרבה פחות קרני שמש יגיעו אל
חיי. החורף הזה נראה כאילו יימשך לנצח. הקור הזה לא דומה לשום
קור אחר, זה קור שאתה מרגיש אותו עד עמקי נשמתך, זה קור של
בדידות. הערפל הזה הוא לא עוד ערפל, זה ערפל שמונע ממך לראות
את העתיד, זה ערפל שחור, שלא מראה שום פתח לתקווה. ולחשוב,
שהחורף שעבר היה נראה כמו קיץ.

בחורף שעבר, זו היתה האהבה הראשונה, אותה אהבה שאין אזהרות
נגדה. ההפך מסיגריות שגורמות נזק בלתי הפיך לבריאות, שממכרות
אותך והופכות אותך לתלותי בהן, שאנחנו רואים נגדם אלפי מדבקות
והסברים בכל יום. האהבה, שהיא ממכרת הרבה יותר, וגורמת נזק
בלתי הפיך לנפש - נגדה אין שום אזהרה. האהבה, שהיא הזיה הרבה
יותר חזקה מהזיה שמקבלים מסמים, ובדיוק כמו בסמים, לפעמים
ההזיות טובות ולפעמים רעות - נגד האהבה אין שום אגודה! אותה
האהבה שהסתיימה רק לפני כמה שעות, תמיד תיזכר בליבי. אותה אהבה
שגרמה לי לבכות, אותה אהבה שגרמה לי לצחוק, אותה אהבה שעשתה
אותי שמח, אותה אהבה שעשתה אותי עצוב, אותה אהבה שנראה כאילו
שומרת עלייך מכל פגע... אותה אהבה שבסוף פגעה בך הכי הרבה.

עברו אחד-עשרה חודשים, והקיץ הנפלא הפך לחורף נורא, חורף שמביא
אותו רוחות, רוחות שקוטפות פרחים ממקומם, שמקפיאות את העצים
ומקפיאות את הלב. אלו רוחות שכיף לשמוע ביחד, ומדכא לשמוע
לחוד. כמו לכל דבר, גם לחורף הזה יש סוף, רק שאת זה אף אחד לא
יכול לחזות. אז מדליקים את המערכת, שומעים משהו בקצב מסחרר, עם
באס שמרעיד כל עצם בגוף, וגיטרות שמעבירות צמרמורת נעימה; אך
הקצב אף פעם לא ישתווה לפעימות הלב בתחילת דרכה של אהבה, הבאס
לא ירעיד את גופך כמו ההכנות לדייטים הראשונים, הגיטרות לא
יצמררו את גופך כמו הצמרמורת שאתה מקבל שכאתה שומע לראשונה
"אני אוהב אותך".