אסקל הזאת, היא חור.
אני לא סובל אותה.
כבר יומיים שאני תקוע פה, בחור המצחין הזה, וכל הזמן אני חושב
איך אני אתפוס את מי שהמליץ לי לבקר בה, ואיזה דברים אכזריים
שונים ומשונים אני אבצע בו.
המישהו הזה, שהמליץ לי עליה, נמצא כמובן במרחק יותר מ - 5000
ק"מ מכאן בישראל, יושב לו בבטחה, אדיש לחלוטין לגורל האכזר
שמחכה לו.
חבר הוא קורא לעצמו השבי הזה.

הגעתי לכאן מפוטה לה פו, שבצ'ילה, אחרי חודש של נסיעות בדרום
פטגוניה, מתוכם שבועיים רק בצ'ילה, מצ'ילה צ'יקו ועד פוטה לה
פו, כשבכל מקום אני נתקע בחור יותר מסריח, וכשאני אומר חור אני
מתכוון לחור צ'ילאני.
למי שאף פעם לא היה בצ'ילה, אז צ'ילה היא סוג של בלון מלא בגז
מסריח של נאדים. זה לא שהיא לא יפה, לא לא, היא אולי הארץ הכי
יפה ומרשימה שהייתי בה.

הבעיה היא התוכן.
האוכל בצ'ילה גורם לך לחשוב שלצ'יליאנים חסרות בלוטות טעם, או
שהמושג שלהם ל"טעים" בא ממקום מעוות ושונה משל שאר בני האדם.
בארץ ירוקה כמו צ'ילה היית מצפה שהחקלאות תשגשג, ולפחות הפירות
והירקות כאן יהיו מפוארים, אבל לא, הם חמוצי פנים ואפורים כמו
תושביה.
ותושביה, אם כבר הגענו אליהם, הם סיפור שלם בפני עצמו.

אני לא אומר שאין צ'יליאנים נחמדים, יש הרבה אפילו.
אבל, כמו שהיו אומרים לי בימי בית הספר "אחד על אחד אתם
נהדרים, אבל כקבוצה..."
ובכן, כקבוצה, הייתי מתאר את תושבי צ'ילה כאנשים עם בעיית
טחורים קשה, או חולי צרבת תמידית, אחרת אני לא יכול להסביר את
ההבעה החמוצה התמידית שנסוכה על פניהם.
מה גם, שיש את עניין ה"בואנו".
ה"בואנו", שפירושו טוב בספרדית, היא תשובה שמקבלים הרבה
מצ'יליאנים, רק שבניגוד לפירוש המילולי, כשאתה מקבל את
ה"בואנו" מצ'יליאני, אתה מקבל אותו בלוויית טון דיבור כזה
שאומר לך " יותר טוב שלא תחזור לפה שוב עם השאלות המטומטמות
שלך, תייר טיפש".

אם לסכם את כל הפרטים, אני לא כל כך מחבב את צ'ילה.
מה גם שיש ל"קונאף" חברת היערות הצ'ילאנית, נטייה לנפח דברים,
כלומר לתת שמות מפוצצים לדברים שהם לא כל כך מפוצצים - כמו
ה"קרחון התלוי" ששום דבר לא תלוי בו, או כל אתרי ה"קבזה
למיניהם (קבזה - זה ראש בספרדית) .

אז אם אני חוזר לעניין החור הצ'יליאני, הייתי אומר שכשמגיעים
לחור צ'ילאני, אז אין סיכוי למצוא אינטרנט בכפר הזה, וטלפון
ציבורי זה דבר נדיר, ואוטובוסים יוצאים לכל היותר פעם ביום,
ואפילו טרמפים קשה לתפוס פה, במיוחד בנסיעות צפונה.
תוסיפו את אלה, ותגלו שהשבועיים האלה היו סיוט מתמשך, ואכזבה
אחרי אכזבה מאתרי ה"קרטרה אסטרל" המפורסמת.
(הדרך אכן יפה, אבל האתרים עצמם, רבאק...)
הגעתי לפוטה לה פו, העיר האחרונה בדרך שלי, כשאני מקווה סוף כל
סוף לעשות משהו מלהיב - את הראפטינג המפורסם שלה.

כמובן שעם המזל שלי, הייתה סופת ברד יומיים, וסתם בזבזתי את
הזמן שם. אז החלטתי, זהו אני עובר לארגנטינה ולא חוזר יותר
לצ'ילה!

ארגנטינה היא זולה יותר, אדיבה יותר, והכי חשוב, טעימה יותר.
הגעתי לאסקל, כשאני חושב לעצמי "סוף כל סוף, ארגנטינה, ארץ
השמש, ואסקל בירת השוקולד השושנים והריבות, פה אני אעשה
חיים!"
איזה חיים, ואיזה ריבות, הכל חרטא, האסקל הזאת שוממת יותר
משירותי הנשים בפאב הומואים.
ואני רציתי לעוף מפה בזריזות אבל לא, האוטובוסים מפה סדירים
כמו מחזור של אתלטית רומניה שבלעה כמויות סטרואידים שלא יביישו
סוס מרוץ, ואני ממהר לאל בולסון.

אח, אל בולסון, בירת השאנטי של ארגנטינה.
אל בולסון היא למעשה עיירה די קטנה, שתושביה כוללים אוכלוסייה
מכובדת של אמנים סטלנים, שמקיימים תדיר במקום את מצוות "עשן
זאת בעצמך".
אתם לא יודעים כמה תסכול צברתי בחודש האחרון בצ'ילה.
אני מנסה למצוא איזה חמישה גרם מסכנים של גראס, ואני מרגיש
שצ'ילה היא כמו אוטונומיה פרסית בדרא"מ.
או שהם מתקמצנים עליי, הצ'יליאנים, או שהם פשוט לא יודעים
לעשות חיים.

ועכשיו אני "אסר דדו" - תופס טרמפים, על הכביש מאסקל לאל
בולסון, מקווה להגיע בזמן ל"ריינבו".
ה"ריינבו", זה מין מפגש  - פסטיבל כזה שמתרחש פעם בשנה באל
בולסון - שמשתתפים בו אנשים מכל העולם, שבאים לבטא את האהבה
והשלווה שלהם וכל הבולשיט הזה, ובקיצור - פסטיבל אהבה, סמים
וסקס.

יום וחצי אני עומד על הכביש הזה כמו כלב, ואתמול בדיוק
כשהתחלתי להקים את האוהל, אחרי שיום שלם עמדתי על הכביש, ואף
אחד לא עצר, התחיל לרדת גשם מסריח, שרק הלך והתגבר, ולא הפסיק
עד למחרת בסביבות 10:00 בבוקר, מה שגרם לי לא לצאת מהאוהל  -
ולהפסיד בטוח איזה טרמפ או שתיים.
טוב, בסוף הגשם גווע, וקיפלתי את עצמי כדי להיות מוכן לטרמפ.
הייתי רטוב כולי, וכל הציוד היה רטוב, ורעדתי מקור. הרגשתי כמו
שמוליק קיפוד בלי התותים, ואיזה בן זונה אחד גם השפריץ עליי
מהשלוליות (לא שיכולתי להרטב יותר אבל זה סתם היה משפיל) .

ואז סוף סוף אחרי שש שעות של תסכול מצטבר, עצר לידי ואן כחול
ורוד שנראה קצת כאילו נסע דרך מנהרת הזמן, משנות השישים, ישר
אליי אל הכביש מאסקל לאל בולסון, ונעצר לידי.
"אה דונדה אה ואס, סניור? " (לאן אתה נוסע? ) , צעקתי לו
בספרדית העילגת שלי.
ראש מזוקן, אפור שיער הציץ מהחלון וענה לי באנגלית עילגת "to
rainbow meeting chico".
זרקתי את המוצ'ילות פנימה, ועליתי בזריזות לואן.
הרכב הריח מקטורת, ריח חזק וברור, והרדיו ניגן שירים של בוב
דילן, מה שגרם לי להרגיש כמו בסדט של צ'יץ וצ'ונג.
הצלחתי להבין ממנו בספרדית המוזרה שלי ובאנגלית המוזרה שלו.
שהוא בכלל איטלקי, ושהוא גר בארגנטינה כבר שנתיים, והולך כל
שנה ל"ריינבו".
אני כמובן שאלתי אותו אם יש לו קצת חומר, והוא לא ענה, רק
הסתכל עליי במין מבט עצוב כזה.
לא לקחתי את זה יותר מידי קשה, אבל התחלתי לפנטז על הכמויות של
גראס שאני אעשן באל בולסון ואיזה סוטול מעולה מחכה לי.
כל השעתיים של הנסיעה פינטזתי על זה, וכשהגענו כבר הרגשתי
דגדוגים בקצות האצבעות.
"או יופי, הגענו בזמן לפתיחה" אמר לי הנהג כשעצרנו בחניון.
יצאנו מהאוטו ומיהרנו להצטרף לקהל שהתאסף שם, קהל של גברים
ונשים מכל הצבעים והסוגים, לבושים רובם במין בגדי טבע לבנים
כאלה, שרואים תמיד באשראמים בהודו.

"טוב גבירותי ורבותי" אמר הנואם על הבמה המאולתרת " ברוכים
הבאים למפגש הריינבו השנתי!"
מחיאות כפיים ושקט.
"השנה, פסטיבל הריינבו יערך בסימן הנושא העולמי - המלחמה
בסמים.
החלטנו לוותר על סמים מכל הסוגים בפסטיבל, וחשבנו שזה חשוב
להדגיש את זה כאן ועכשיו, אבל חברים, קטורת כמובן, מותרת
ורצויה..."
"קטורת?!" חשבתי לעצמי.
איזה נאחס...