ציפי קרליק / מחשבה מספר 22 |
חודש וחצי ונגמרה לה האהבה, כנראה.
אמא שלי הולכת כפוף ולא זה לא כי אין לה רצון להסתכל בעיני
האנשים, היא זקנה אמא שלי זקנה והיא נרדמת הרבה ואין בזה חן.
הפה שלה פתוח ולי היא נראית כמו אבא שלי בבית חולים בזמן שהיה
מחוסר הכרה שבוע לפני שמת,
אבא שלי מת. אנשים זקנים מתים וגם חולים מתים, כולם מתים ואין
בזה חן.
ועדיין אין מושג לאן הם מגיעים או הולכים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|