אני יושבת לי פה מול המחשב. כל המיץ שלך נוזל ממני ולמרות שרק
לפני שתי דקות היית בתוכי, אני חוזרת אחורה כל כך הרבה שנים אל
הפעם הראשונה שראיתי את אנוש.
ראיתי אותו עוד קודם, בטח שראיתי, כולן ראו. הפעם הראשונה שממש
ראיתי אותו היתה ביום שישי.
החבר'ה ירדו לשחק כדורסל בפארן והוא נעמד מולי עם הכדור ביד.
שחום, כהה ורזה, עם עיניים אדומות, חולצה לבנה, מכנסיים לבנות
וALL STAR לבנות. עד היום אני רואה אותו עומד ככה, עם הכדור
והעיניים האדומות.
אין כמו יום ששי במדבר, שעתיים לפני השקיעה, כדי לדעת מה שכל
הבנות ידעו בכל פעם שהן ראו את אנוש, אבל בשבילי זו היתה הפעם
הראשונה שממש ראיתי אותו. זו גם הפעם הראשונה היחידה שאני
זוכרת, היחידה מבין הראשונות שאני תמיד אזכור.

שלוש שנים שהיו כולן כמו באותו יום שישי, ואני איתך. חזרתי
אליך, מרצון ומבחירה, באהבה, ולפעמים גם בלי. אתה זה שנוזל
בתוכי ומתוכי, אבל הפעם הראשונה שראיתי אותך (למרות שאני יודעת
מתי ואיפה, וכמה שנים עברו מאז) היא כמו השניה והשלישית וכמו
זו שלפני ובזמן שהיית בתוכי.
ורק הפעם הראשונה שראיתי את אנוש, במדבר, שעתיים לפני השקיעה,
מניעה אותי קדימה, אלייך.