There I was, sitting in my room, listening to the silence

יכולתי להמשיך לשבת שם שעות. מרוב שקט יכולתי לשמוע את
נשימותיי לראשונה בחיי. הן נשמעו כל-כך חזקות, כאילו עכשיו
סיימתי ריצת מרתון וכולי מתנשפת, עוד שניה מתה מחוסר אוויר.
שמעתי כל נשימה ונשימה, לכל אחת נוכחות משלה, כל אחת יותר
נוכחת מהשנייה. הן היו חזקות.

בעוד כולם אי שם ברחובות, בבתים, בעבודה, אני ישבתי לי בחדר,
בשקט, בלי נפש חיה בבית; ישבתי ושמעתי, ישבתי והקשבתי, ישבתי
וחשבתי, על איך שכולם עובדים כל-כך קשה, עסוקים כל הזמן ואין
להם רגע לעצמם.
בעודי יושבת וחושבת על כך, נזכרתי במה שסבתא תמיד הייתה אומרת
לי:
"לא משנה מה, תמיד תמצאי לך זמן מסוים להיות לבד עם עצמך בכל
יום ויום..."
כשאני חושבת על זה, הרבה אנשים שאני מכירה לא מוצאים זמן לעצמם
מרוב העיסוקים שיש להם. הם מארגנים לעצמם לו"ז כל-כך צפוף
שבקושי לנשום הם יכולים. אפילו לישון אין להם זמן. הם מקציבים
לעצמם מס' שעות מועט לשינה. אפילו אני לא מוצאת זמן מספיק
לעצמי.

אני יושבת לי בחדר, על מיטתי הקטנה, מקשיבה לקולות הדממה.
כילדה, לעולם לא יכולתי לשבת יותר משתי דקות שלמות בשקט. הייתי
משוגעת לא קטנה, מחפשת מה לעשות ואת מי לשגע. ואז אני מסתכלת
על עצמי, יושבת בשקט כמו ילדה קטנה שמחכה לאמא ואבא שיחזרו
מהעבודה, שיביאו מתנה. חושבת שוב, איך השנים חלפו עברו, איך
הילדות פשוט ברחה לה. איך התבגרתי מבלי להרגיש, מבלי לדעת.

There I was, remembering that I am no longer a child
:(