"אני לא רע" סיים את המשפט והוריד את הראש מעל גופתו של האיש
שהיה חי עד לפני רגע.
מיד יצא מתוך החדר הלבן מבלי להביט בה אפילו לא עוד מבט נוסף.

היא הביטה בגופה ששכבה לידה כרותת ראש ודם יוצא מהמקום שלפני
רגע היה מחובר לו ראש.
העיניים שלה כמעט ויצאו מחוריהן בזמן שראשה לא נתן לה לזוז,
היא הייתה חייבת להפנים את מה שראתה, היא חיפשה בתוך עצמה הסבר
איך היא הגיעה למקום שבו היא נמצאת עכשיו. המומחית למטורפים
האישה שהפכה את המחקר הזה לאומנות, זו שידעה איך להיכנס לתוך
ראשם האפל ולהוציא ממנו את סודותיהם, הפכה מחוקרת לנחקרת,
מהאישה אם הלבוש הלבן לאישה החצי מוכה שישבה עכשיו על הרצפה
ומולה גוף כרות ראש של דמות שהיא מעולם לא הכירה, היא ראתה כי
היצור חסר הפרצוף שכל שלבש על ראשו היה מסכה מבעיתה של ליצן
בוכה, יוצא מין החדר כאשר הוא משאיר אותה אם ראש הכרות וגופתו
המדממת ליד.

היא הרימה את ראשה והבחינה בראש הכרות מאחורי הגופה, היא רצתה
להתרחק אולם בחדר הקטן שבו היא הייתה לא היה מקום למרחק, היא
ראתה את הסכין שנשארה ליד הראש שוכבת על הרצפה מלאה בדם המת
השכוב לידה.

היא ניסתה כבר לנחש אם זה שחטף אותה היה מטופל שלה אולם
הניסיון היה חסר סיכוי הוא הסתיר את עצמו לגמרי אם בביגוד עבה
שלא נתן לה אפשרות לדעת את ממדיו של החוטף ואם בכפפות והמסכה
שהסתירו אפילו את צבע גופו. הוא מעולם לא דיבר אתה או נתן לה
להתקרב אליו, בפעם היחידה שבה היא ניסתה הוא הכה אותה באכזריות
בפרצופה וסימן לה שלעולם לא תעז שוב להתקרב אליו.

היא הביטה למעלה וראתה את המצלמות אשר מצלמות אותה מן הרגע שבו
היא הגיעה לחדר הזה, הן עוקבות אחריה יום ולילה מיקרופונים היו
שזורים בתקרה והקליטו כל בת קול שהיא הוציאה.
בכל פעם שבו היא נרדמה חל שינוי בחדר, ארוחה הייתה מגיעה או
שארוחה הייתה נלקחת, בהתחלה הוא נתן לה סכין פלסטיק ומזלג אולם
כאשר לאחר זמן מה היא ניסתה לחתוך את ורידיה הוא נתן לה רק
צלחת פלסטיק שאפילו אם האוכל לא יכלה לעוף גבוה או רחוק.

המנורות שלמעלה שיגעו אותה, אותו האור מהיום שבו היא הגיע ללא
שינוי, לא נכבות לא נשרפות, היא לא הייתה מסוגלת לשחזר את
הימים שבהם היא נמצאת פה, בהתחלה היא הייתה סופרת אותם לפי
מספר הפעמים שבהם היא ישנה, אבל מהר מאוד היא התבלבלה בספירה
והבינה גם כי משום ואין לה דבר אחר לעשות הרי שכמות השינה שלה
גדולה מהנורמלי.

היא שנאה את המקום בגלל ההשפלה יותר מכל, לא היו שרותים או
מקום לעשות צרכים כך שהיא נאלצה להשתמש באחת הפינות בחדר כאשר
היא יודעת שברגע שבו היא תירדם הוא יופיע וינקה אחריה, הייתה
לא אובססיה לניקיון, הרצפה הייתה מצוחצחת, וגם הקירות היו
לבנים ללא שום כתם אליהם.
היא הייתה לבושה באותם בגדים מהיום שבו היא נחטפה אולם היא לא
העזה להסיר אותם מהפחד שהוא לא יחזיר לה אותם, היא פחדה שהוא
יצלם אותה בעירום כאשר היא יודעת שאילו הוא רצה היה מזמן מפשיט
אותה ועושה בה כרצונו, אולם זה היה הדבר היחיד שבו היא הצליחה
לשמור על עצמה בו היא לא נכנעה, היא תסריח כמה שתסריח אבל
לעולם לא תסיר את הבגדים מעצמה, היא כבר לא זכרה איך זה להתקלח
,או איך מריח סבון, המעט שהיא עשתה היה לשטוף את פניה אם מעט
המים שהוא היה מביא לה בתוך כוס כתנה מפלסטיק.

בהתחלה היא עוד הייתה מקללת וצורחת עד קולה הצריד לאחר מכן היא
בכתה בזעם ועכשיו היא הפכה לאדישה. היא לא ידעה למה לצפות
כיוון שלא היה שום שינוי, הזמן מבחינה לא זז והדבר היחיד שכן
השתנה היה הטעם של האוכל שברובו היה עשוי מירקות ולעיתים
נדירות ניתנו לה גם ביצה טרייה לאכילה, בהתחלה היא לא הייתה
מסוגלת לגעת בה אולם עכשיו כאשר זה היה השינוי היחיד בחייה היא
הייתה מאמצת את הביצה למשמעות חייה, היא הייתה ממתינה בטרוף
ועיניים נוצצות לביצה הטרייה ואוחזת בה דקות ארוכות לפני
שהייתה אוכלת אותה, מחזיקה אותה בין שיניה מלטפת אותה בלשונה
ובולעת אותה באיטיות עד שהיא הייתה נגמרת, ברגע שבו הביצה
הייתה נגמרת היא הייתה ממתינה לביצה הבאה.

החדר היה ריק לגמרי מלבד שתי המצלמות המנורות והמיקרופונים
שהיו בו, והפעם נוסף משהו חדש, בפעם הראשונה הוא דיבר ואז
השאיר לה את הגופה.
היא הייתה מוקסמת מהקול ששמעה, קול אנושי, לא שהיא הייתה בטוחה
עוד כמה אנושי היה היצור שהחזיק בה אבל היא הייתה זקוקה לקול
הזה וכאשר הוא אמר את שאמר היא השתתקה מתענגת על המילים "אני
לא איש רע" המעשה שהוא עשה מולה לא הפריעה לה, וכי האם זה משנה
מה הוא עשה כל עוד זה שינה את השגרה הנוראית?

היא הביטה בגופה והחלה מחפשת סימנים שבעזרתם תוכל להבין מדוע
הביא את הגופה הזו אליה, הגופה שכבה על הרצפה לידה, היא לא
ידעה בהתחלה אם להקיא או שלא כאשר הביטה בחלק שהיה מופרד מהראש
אבל מהר מאוד היא התעשתה על עצמה והביטה בה בריכוז כמו שהייתה
מביטה בכל עבודה מחקר על מטורפים שעשתה.

היא החלה להבחין בפרטים שעד אותה הרגע לא ראתה: אם זה טבעת זהב
על אחת האצבעות או חולצה משי אדומה, היא הבחינה כי הגופה הייתה
שייכת לאיש זכר ונזכרה כי כאשר היא התעוררה הוא כבר היה מת.
מבט נוסף על האיש והיא הבחינה בכתובת חרוטה על ידו של האיש,
היא לקחה נשימה עמוקה כאשר היא קראה את הכתוב "מחלה מהגיהינום"
היא נצמדה לקיר וצעקה את שמו של חוטפה באימה, היא לא הייתה
זקוקה לעוד רמזים מי היה החוטף, הרי היא זו ששחררה אותו בטוחה
כי הוא לא יחזור למעשיו הנוראים, הרי היא זו שהוציאה מתוך בית
המשוגעים לאחר שהוא שכנעה אותה כי הוא חזר למוטב, והיא גם זו
שאמרה למשטרה שכדי שהיא תעצור אותה בשנית כאשר שוב התחילו
הרציחות.

היא צרחה את השם שוב ושוב עד שהדלת נפתחה, הוא הפעם היה ללא
המסכה חייך אליה מבלי לומר מילה, היא ניסתה להבין איך היא לא
זיהתה אותו עוד קודם כאשר אמר את שאמר ואז נדהמת שמעה אותו
אומר "אני לא מטורף, אני יכול להיות כזה אבל אני לא! אני יכול
להרוג אני יכול לאנוס ולרדוף אחרי אנשים, אני יכול להיות הסיוט
הנורא ביותר שנוצר אי פעם, אבל אני לא יכול להיות שוב אחרי
סורגים, הוא השתתק לרגע והמשיך "עכשיו כאשר את יודעת איך זה
להיות איפה שאני הייתי את יכולה ללכת" סיים והסתובב מבלי להעיף
מבט נוסף לכיוונה.

שבוע לאחר מכן היא הביטה על עצמה בעיתון , כתבת שער ענקית ,
"היא נמצאה" כותרת ראשית" דוקטור לפסיכולוגיה נמצאה לאחר שישה
חודשים במצב קשה בתוך דירה במרכז העיר" כותרת משני.

בתוך גוף הכתבה שבו היא רפרפה היא ראתה: "אדם לא מזוהה התקשר
למשטרה" , "הדוקטור לא יודעת מי הוא שחטף אותה".