אני יושב ליד השולחן. החוד של העיפרון נשבר, העט האדום כבר ריק
מדיו, והראש כנ"ל מרעיונות. עוזי ביקש ממני לאייר את הספר החדש
שהוא מוציא. איש חכם פעם אמר לי שהציירים הכי פראיירים, מפני
שהם זוכים לתהילה רק אחרי המוות, ושזה המקצוע הכי פארשי בעולם.
אף פעם לא ממש ידעתי לצייר.

אני עדיין זוכר את היום שעוזי דפק על הדלת של הדירה השכורה
שלי, כי הפעמון לא עבד, וסיפר לי שהוא רוצה לכתוב ספר.
"לא ידעתי שאתה יודע לכתוב", אמרתי.
חשבתי על זה שלעוזי אין כשרון כתיבה בגרוש ובראשי צף זיכרון
ישן, ברכת יום-הולדת שהוא הדביק על המתנה של הפאוור ריינג'ר
הירוק. המורה שלי לביולוגיה בכיתה ח' אמרה שהכול זה מוח, שאין
כזה דבר כמו נשמה ורגשות, וכישרון. הכול בא משם.
"בטח שאני יודע", הוא נעלב, "וגם אתה קשור לעניין".
"איך?"
"אתה תאייר את הספר!"
שאלתי אותו מאיפה בא לו הרעיון הדפוק הזה, כי אני לא יודע
לצייר, ובטח שלא לאייר. עוזי אמר שזה אותו הדבר ושממילא אני לא
עושה שום דבר עם החיים שלי.

כשהייתי קטן מאוד אהבתי דינוזאורים. אחרי כל משחק שח-מט שאיתן
תמיד היה מרמה ואומר שאפשר לעשות הצרחה עם חייל, ישבתי וקראתי
איזה ספר. נורא אהבתי דינוזאורים, גם בגלל שהם כאלו גדולים
ומגניבים וגם מפני שזה הדבר הכי קרוב למפלצות שהכרתי.
תמיד אחרי שאיתן סיפר לי שחייל יכול ללכת גם אחורה, הגננת
הייתה חוזרת מהפסקת הסיגריה ואומרת בקול צרוד שכולם צריכים
לצייר עכשיו. אז ציירתי, ציירתי דינוזאורים. אחרי קצת זמן,
כשהסתכלתי על הציורים שלי, ראיתי שהם די מטופשים ושאין לי כל
כישרון. הרגש הזה רק התחזק ביום שבו ניקיתי עם אבא את החדר.
למרות שאני גר כבר בדירה שכורה, החדר שלי נשאר כמו שהיה. כשאני
בא אל אבא הוא תמיד שם, מחכה לי.

אבא תמיד אומר שמדי כמה זמן חייבים לעשות סדר ולזרוק כל מה שלא
צריך. אבא חייב שהכול יהיה במקום ושהדברים המיותרים ילכו לפח.
כשהייתי משאיר חצי צלחת של אורז, אמא תמיד רצתה לתת את השאריות
לחתולים. אבא שונא חתולים, משאירים שיערות ומייללים בקול מחריש
אוזניים. הוא אומר שמאנשים מבולגנים לא יוצא כלום ושסדר הוא
המתכון להצלחה. לפעמים הוא מזכיר באוזניי את אמא, כמה שהייתה
מבולגנת, וכמה שהסוף שלה היה רע ומר.
הם התגרשו כשהייתי בן עשר.

כשאבא ואני ניקינו את החדר, מצאתי באחת המגירות ציורים שלי
מהגן, עם דינוזאורים. אבא לא הבין מה זה הקשקושים האלה ואמר לי
לזרוק את הניירות, אבל לפח של המיחזור, כי חבל. נסעתי לדירה של
אמא. תמיד אני נוהג נורא לאט ומפחד ללחוץ על דוושת הגז. יש לי
מין חיזיון כזה, שאני מאבד שליטה על  עצמי, דופק רייס ומתנגש
בעץ. אבא גם כן התנגש בעץ לפני כמה שנים, הוא אמר שממילא הוא
רצה להיפטר מהפיאט הישנה וקנה לו ב.מ.וו. כשהראיתי לאמא את
הציורים היא התלהבה נורא, לא יודע למה. סיפרתי לה על מה שאבא
אמר ושגם אני חושב שהם טיפשיים, והיא רטנה משהו בסגנון של
"אתה-יותר-מדי-דומה-לאבא-שלך". למחרת אמא נפטרה. איזה אידיוט
איבד שליטה ודפק רייס.

אני יושב ליד השולחן, ומצייר דינוזאורים.