וביום השביעי, בו מתפנה אלוהים מכל מלאכתו,
נאסף אבי אל אבותיו והלך לעולמו.
וכשישבנו לפני ההלוויה, בצהרי יום ראשון
לחשה אמי: "פה ארוזים כל חיי" ליד הארון.

בכ' באדר מת אבי, קצת אחרי פורים
ועתה כבר ניסן וכבר נראים הניצנים
ופה אני יושב, אפוף בערפל יגון
ומנסה להעלות על כתב מילים של זיכרון.
והדעת לא נותנת, לא תתפוש ההכרה
שאני כותב על אבא כעל מישהו שהיה,
על מי שהיה ועד סוף ימי יהיה לי אב
ושאחרי לכתו אכירו יותר מבחייו.      

סמוך ליום כיפור, יום איום ונורא,
בתקופה בה שחט השוחט והשיטה פרחה,
אז נולד אבי בארץ נוכריה.
וימי חיי אבי - שמונה ושבעים שנה
ויבוא אבי אל מנוחתו האחרונה
קצת אחרי פורים, חג שמחה וצהלה.
ולמרות שבנפשו היה איש התורה
רוב חייו עברו עליו במאבק ומלחמה:
מאבק באיום -  עד בוא השמחה
ומלחמה בנורא - עד יום צהלה
ועת ידו האחת מהשלח התפנתה,
וידו השניה עוד עסקה במלאכה,
הלך לקנות דעת, נפשו לה צמאה.

אך למרות שעסק רבות בארגון והדרכה
ומלא הרבה תפקידים, והתנדב לכל משימה
ולמרות שהשליחות הייתה לו מצווה
ותמיד היה בחזית, בשורה הראשונה,
למרות כל זאת היה קודם כל איש משפחה
והסיפור הגדול של חייו הוא סיפור אהבה.

וכשאני יושב וסוקר את מסכת החיים
של אבא, איש תם ויושב אוהלים,
וקצרה היריעה, ודלו המילים
לספר את כל המעשים והפעלים,
אני ניצב נפעם ומשתאה נפשי
לנוכח אהבתם של אבי ואמי.

לא כמו רומיאו ויוליה וסיפורים דומים
שאהבה קצרת ימים מתארים
צעירים ימותו האהוב והאהובה
בטרם שיני הזמן יכלו את האהבה.

לא זאת, כי אם אהבה ארוכת ימים,
שלא נס ליחה במשך השנים
שפרחה ושגשגה למרות המכשולים
גם בפרוע פרעות, גם ככלות כל קיצין.

וכך במשך 55 שנים
פסעו שלובי זרוע בשבילי החיים
ונפש אחת ברעותה דבקה
ויהיו ליישות אחת של אהבה נשגבה.

וכך, כשישבנו בצהרי יום ראשון
ואמא לחשה: "פה ארוזים כל חיי, בתוך הארון"
ידעתי שאבא עוד איתנו נימצא
כי הוא חי בזיכרוננו וארוז בליבה.