אני לא יודעת למה.
תמיד הרגשתי שאני רוצה לכתוב עליה.
כאילו המילים עומדות לי על קצה הלשון, כאילו הכל כתוב ומוכן
אצלי במגירות במוח.
אבל תמיד כשבאתי לכתוב, הכל איבד את המשמעות שלו.


את בנאדם מיוחד.
תמיד רציתי להגיד לך את זה.
אבל בטח זה יראה מוזר.
אני לא ממש יודעת להסביר את עצמי, אף פעם לא ידעתי להסביר
בידיוק דברים שהרגשתי.


כשאת כותבת על דברים שעוברים עלייך, דברים רעים, אני מרגישה מן
חוסר אונים שכזה.
שאני לא יכולה לעזור לך, אבל אני מאוד רוצה.
שאני רוצה לתמוך בך כמו שאת בי.
אבל את לא נותנת.
מאז ומתמיד הרגשת צורך להיות זאת שדואגת לכולם.
שאצלה הכל תמיד בסדר גמור ואם קורה לה משהו אז זה "סתם"
ו"בסדר" כי "זה עוד מעט יעבור".
כנראה שמהצורך הזה, הגעת למצב בו את מפנימה את הרגשות שלך ולא
מספרת כלום.

אני חושבת שאפילו אני התרגלתי לצורך הזה שלה להיות זאת שתמיד
דואגת ולא עושה "שטויות", כמוני למשל.
בחיים אני לא אשכח איך היא באה לפאב שמחה כזאת, שמחה באופן
מוזר משו.
סיפרה לי שהיא הלכה עם הבנות לאחד מהשיכבה.
"כן, היה משעמם, הבנות שתו, אפילו הן הכינו לי כוס אחת, גם אני
שתיתי".
עמדת שם וזזת לך במן אושר לא טבעי שכזה שלא מתאים לך בכלל.
באותו רגע, העפתי את הסיגריה היחידה שהצלחתי להשיג אחרי שעה של
חיפושים, ופשוט נתקעתי.
לא ידעתי מה להגיד לה.
העיניים שלי החלו אפילו לדמוע, מה שנראה לי נורא מטופש.
אבל לרגע הרגשתי כאילו היא בגדה בי.
הרי היא - היא זאת שאמורה להיות הילדה הטובה, זאת שבאה וצעקה
עליי במשך שעות עד שבכתה כבר על כמה זה לא בסדר איך שאני שותה
ככה יותר מדיי וזאת שאף פעם לא התייאשה ממני כל פעם מחדש
כשאמרתי שאני מפסיקה.
זאת שתמיד האמינה לי שאני באמת רוצה להפסיק כשכולם עמדו בצד
וכבר לא התעניינו במה שיש לי להגיד בנושא.

כל כך כעסתי.
כעסתי עלייך.
כעסתי על הבנות שנתנו לך ככה לשתות.
כולה לשתות.
זה נשמע כל כך מטומטם.
כי הרי כמה שתית?
אולי רבע כוס שחצי מזה ירקת אחר כך.
אבל עצם העובדה גרמה לי למן "שוק" קטן.

אולי סתם הגזמתי?
כן, ברור שהגזמתי.
כי למה שאת לא תוכלי להנות כמוני, ולעשות שטויות להשתולל
ולעשות טעויות, לחזור עליהן, להפגע, ולבכות.
אולי סתם פעלתי מתוך דחף אישי?
שרציתי שתישארי "אמא שלי" שדוגאת לי ותמיד שם עם המעשים
הנכונים, "הקדושה".
ובדבר הכל כך קטן הזה, שהרגשתי שהתחושת הביטחון הזו שאת מקנה
לי מתערערת לרגע, ונעלמת מן השטח, הלכתי לאיבוד.
כי היה לי נוח.
נוח לדעת שאני יכולה לעשות שטויות, ואת תמיד תהי שם בשביל
לעזור לי.
תמיד תהי שם בשביל להגיד לי איפה אני עוברת כבר את הגבול.

אבל אני רוצה שתדעי שזה בא ממקום טוב.
שאת אחת האנשים שמאוד חשובים לי,
שאני מאוד מעריכה אותך, ואת מה שאת עושה,
ושבחיים לא הכרתי מישהי כמוך.

ואני לא אומרת את זה בשביל לקבל פידבק ממך,
אלא רק שתדעי.
כי לא תמיד יוצא לי להראות מה שאני מרגישה וחושבת בצורה
הנכונה.

ואני רק רוצה להגיד
שזה בסדר לבכות,
ולא רק לבד, אלא לשתף אחרים בכאב.
ושזה בסדר לעשות שטויות, וטעויות
ולהגיד שרע לך, סתם ככה.


אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת את זה.
לאיזו מטרה.
אם יש כזו בכלל.
אבל אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך, ושבשבילי את תמיד תהי
"הקדושה שלי".