07.2002
"והשמים הם עיוורים"
אמר לי אז האיש
"הם לא יראו עוונותייך"
"אבל יראו פחדים?"
שאלתי בחשש, ידעתי הם רואים
אבל האיש היה עסוק ענה לי עצבני
"איך השמיים יראו פחדייך הרי הם לא רואים!"
"מי כן יראה צפונות לבי אולי הכוכבים?"
בעודו עובר עיקול הדרך הפטיר הוא לעברי
"לא כוכבים ולא שמיים גם לא השמש בעצמה"
"מי כן יראה מחמל נפשי מי כן יראה אותי?"
אבל האיש הלך לו אדם עסוק מאוד
סופר הוא מספרים
איש לא סופר אותו
בעוד הדרך מתעגלת עלים נשרו בסתיו
אשה אחת עברה בדרך הייתה לי למשען
"הביטי אל ציפור נפשך אחזי בה כגוזל"
כל הימים עברו כהלומות הקרב
לא נפש לא שמיים
מי ראה בכלל
צדק האיש ההוא מקדם
אין לי עדים לעוונותיי.
אבל ביום אביב פרח לי מסביב
שמחת חיים ואושר אז הבנתי
לא השמיים לא כוכבים זו רק אני-אני
אני צריכה למחול לעצמי על חטאי עושי.