[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









זה היה סתם עוד יום אחד של גשם... שהלכתי לי ברחוב... היה לי
כל כך קר, מכל ימי החורף שכבר יצא לי לראות זה היה היום הכי
גשום והכי קר... התעטפתי במעיל השחור הארוך שלי... אבל עדיין
היה לי קר... אני חושבת שהקור בא מתוכי ולא מבחוץ... היה לי קר
בלב... הגשם המשיך וירד ולי בכלל לא הייתה מטריה, אבל לא היה
איכפת לי... המשכתי ללכת כשהגשם מרטיב אותי לחלוטין... אני
אוהבת גשם... השמיים בוכים ככה חשבתי תמיד... מגיע להם לבכות
קצת לא?
לא ידעתי לאן אני הולכת... וגם לא היה איכפת לי רציתי ללכת
שהולכים, לא חושבים הראש מתנקה ממחשבות. ואני לא רציתי לחשוב
לא עליך ולא על כלום, כבר לא היה איכפת לי. אני חושבת שהדבר
היחיד שבאמת איבדתי היה האכפתיות שלי, מצדי כל העולם יכל
להתפוצץ, שלא יפריעו לי... שיתנו לי ללכת שיתנו לי לא לחשוב,
הסתכלתי לשמיים הם היו כל כך אפורים, הם החשיכו את העולם...
איך אומרים שיש שם אלוהים, איפה הוא? אולי הוא עזב אותנו, אולי
הוא הלך, איך הם יכולים לדעת?
לפעמים אנשים אומרים דברים בלי לדעת אני שונאת את זה...
איש אחד עם מעיל כחול כהה הלך לפני... הוא הלך מהר... הוא נראה
כועס... למה אנשים כועסים?
איך אפשר בכלל לכעוס ביום כזה, שהשמיים בוכים על העולם הזה שיש
בו כל כך הרבה מגרעות ועצב, בעצם אולי הוא בכלל לא כעס אולי
הוא פשוט מיהר לאיזו פגישה חשובה, אולי אני חשבתי שהוא כעס,
ולא הבנתי נכון... איך אני יכולה לדעת?
הגשם נהיה יותר ויותר כבד... אנשים כמוני שלא הייתה להם מטריה
הלכו ועמדו מתחת לחנויות ולבניינים כדי לא להירטב... אבל אני
לא, אני רציתי לטעום מהדמעות של השמיים, בארץ שלנו השמיים לא
בוכים הרבה... למרות שהם צריכים.
היה כל כך שקט ושלו בחוץ, השמיים לא בוכים כמו בני האדם הם רק
מזילים דמעות הם לא צועקים הם לא משתפים את כל העולם... הם
בוכים לבד בוכים לעצמם בלי להרעיד את כולם, השמיים במידה
מסוימת הם הרבה יותר טובים מאתנו, אנחנו לא שומרים את הצער
שלנו לעצמנו, אולי לפעמים זה עדיף.
עצרתי לרגע, אני חושבת שכבר לא כל כך ידעתי איפה אני נמצאת,
הרחוב היה ריק... והשקט הזה הוא שיגע אותי, הוא היה שקט מדי,
אני שונאת שקט... אני חושבת שאפילו לרגע רציתי שתעמוד לידי
שתלך איתי בגשם, שתספר לי את השטויות שאתה תמיד מספר לי,
ששנינו נצחק על כל הדברים הטיפשיים שתמיד יש לך להגיד... אני
חושבת שכבר נגמרו לך הדברים הטיפשיים להגיד, אבל אולי זה בעצם
בגלל שאני לא ממש רוצה להקשיב, לא לך ולא לאף אחד.
השעה הייתה כבר אחת בלילה ומחר יש בית ספר, מחר... תמיד אני
חושבת על מחר, אני אף פעם לא חושבת על היום, על הרגע... אולי
כבר מאוחר מדי מלהתחיל לחשוב על זה, אני חושבת שכל החיים שלי
חייתי בשביל מחר...
מכונית עברה ברחוב במהירות, הרמתי את הראש... מכל המקומות
בעולם שהייתי יכולה להגיע אליהם, הגעתי לרחוב שלך, לא יודעת
למה... אבל זה כל כך הצחיק אותי, אולי באמת יש גורל או שאולי,
זאת אני שרוצה להאמין שהגעתי לשם סתם במקרה, אבל השעה הייתה
כבר אחת וחצי בלילה... ואז הפלאפון שלי צלצל כבר שכחתי שלקחתי
את המכשיר הטורדני הזה איתי... זו בטח אימא... שרוצה לשאול
איפה אני מסתובבת לעזאזל בקור כזה באחת וחצי בלילה... עניתי...
והקול בצד השני לחש בשקט מופתי שנחרט לי בראש כמו הטיפות של
הגשם... "תסתובבי"... זה היה סתם עוד יום אחד של גשם... רק
שהפעם אני בטוחה, שהשמיים לא בכו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכנסתי, היא
אמרה "איי"
פמפמתי, אמרה
"אהההה"

גמרה, אמרה
"די"
אמרתי "חכי"
אמרה "ביי"








אחד שתמיד נשאר
עם הזין ביד


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/1/04 22:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנג'לינה סול בי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה