רק לזקנות מותר לשבת על ספסלים,
והעיר הזאת ריתכה אותי כברזלים.
את התרבות סוגרים מוקדם,
השמש משמידה את המוחות.
שיפוצים כל החיים זה חשוב,
נבנה עוד אולם עזוב.
כל הטייח ,החצץ והאלומיניום הלבן,
מחלישים את הגרונות הצועקים בענן אבק.
שירי שואה בספרייה בשפה מוזרה,
אולי כבר עדיף שידקרו אותי במדרחוב השכונה.
ואני מתרוצץ לי עם פלקט של הופעה,
מתחלק על ריצפה של קניון מפלצתי,
מתרסק בוואדי ומנמנם להפוגה.