אתה עוד תקוע, אמרתי.
הבעיה היחידה הייתה שאמרתי את זה לעצמי. טוב זו לא בדיוק הבעיה
היחידה, אני עדיין תקוע, אבל זו באמת בעיה.

דומה שכבר נשכחו הדברים, הזמן עבר חלף לו וזהו. אולי זה רק
דומה, חשבתי, אחרי הכל הם פתאום חזרו אלי. כל מה שהיה פעם וכל
כך ניסיתי לשכוח, כל מה שהיה ורציתי אבל לא הצלחתי להדחיק.
הספה די נוחה, הכריות ממוקמות ככה שיתמכו בדיוק בכאבי הגב שלי.
מאחורי ארון הספרים, אנציקלופדיות על אנציקלופדיות של מידע חסר
חשיבות בלטינית, לא נראה לי שיצא למישהו לעיין בהן.
הגעתי לכאן בדחיפות בלי להרים טלפון אזהרה, בלי להכריז בקולי
קולות על בואי, בלי כלום. באיזשהו מקום אני חושב שהוא ציפה לי,
חיכה לי.
התחלתי לשפוך את כל מה שאני חושב, על מה שרע וכל מה שבא לי
לומר בלי שום קשר לעולם.
אה, נאנחתי, אם היה זה כה פשוט לומר את הכל למי שבאמת רציתי
שישמע, אם הוא רק היה כאן עכשיו. ריבונו של עולם, זעקתי משום
מקום אל אף אחד.
שחיתי באוקיינוס השקט שהיה לאחר מכן. התחלתי בורח מהמבטים
המסכנים המרחמים שהופנו אלי. קמתי מהספה מבלי לעצור ונתקלתי
בשרפרף שעמד בפינת החדר.
דופק את ראשי בחזקה בקיר וצורח. מאניה דפרסיה, סכיזופרניה,
שסעת. מילים בלטינית ובעברית החלו נזרקות באוויר.
פתאום זה חוזר אלי, הלחץ, הכאב, המחנק.
רצתי לכיוון הכיור שהיה בחדר מימין.
מחייך אל הדמות הבוכה המבוהלת שהחלה מסתכלת עלי במראה. לאן את
בורחת, שאלתי. ממך, היא ענתה.
התחלתי לצחוק ולבכות. מוחה את הדמעות שזולגות וחוזר לכיוון
הספה.
הזעתי אל תוך הדם שניגר מהחתכים במצחי.
עצמתי את העיניים ובכיתי על הכל.

אתם שם, על הספה שלך בבית שלך, מדבר לאף אחד.
משחק אותה דפוק סתם כי אתה תקוע בתוך עצמך. מנסה לטפל בעצמך.
אני לא חושב שזו בעיה, אבל לרשום לך איזו תרופה?