המוזיקה התחילה והיא סגרה את אוזניה לעולם: זה הזמן שלה, הזמן
שלה בלבד. פירואט ושפאגט וסיבוב וקפיצה ועוד פירואט, ככה, בלי
הפסקה, מתאימה את עצמה לקצב ואז המוזיקה נגמרה והיא נשארה לבד.
זמן שלה או לא זמן שלה, הסטודיו היה ריק מדי והיא הרגישה
בודדה.
עד לפני זמן לא ארוך המוזיקה היוותה בשבילה פינה רגועה בה מצאה
שקט ושלווה ועכשיו היא לא יותר מפינה ריקה. היא לא מצאה בה
שלווה מאז שאיבדה לחלוטין את השליטה על חייה. כל מה שהיא
מרגישה הוא  שהחיים הם גרגרי חול שבורחים מבין ידיה לפני שהיא
מספיקה לתפוס אותם, היא כמו ראי שנסדק עד שלבסוף התפורר לאלפי
חתיכות, היא התפוררה כבר מזמן ולא היה אף לא אחד שרצה לאסוף את
שבריה ולחברה לאדם, מחדש.
היא תמיד האמינה שבחיים אם טוב לך מדי תתכוננן לירידה ושבסופה
תמיד תהיה חייב לעלות חזרה למעלה אבל גם רגעיה הקשים ביותר לא
היו קשים כמו ההווה, בחיים היא לא דמיינה שהירידה תהיה כל-כך
קשה, קשה כל כך עד שפיקפקה אם תצליח להגיע בחזרה למעלה בשלום.
היא יצאה מהסטודיו וכל מה שרצתה היה לדבר עם מישהו או עם משהו
שלא ישפוט אותה ולא יבקר אותה (גם לא ביקורת בונה) שבמקום
להגיד "לא נורא יהיה בסדר", כמו שהיא אמרה אלפי פעמים לחברותיה
הוא לא יאמר כלום ויחבק אותה חזק, חיבוק שיאמר: "אני כאן
בשבילך, תני לי לעזור לך לסחוב את בעיותיך, לשניים יהיה יותר
קל".
אבל בני אדם מטבעם לא מושלמים ואין אדם שישמע, לא ישפוט ולא
יבקר. בני אדם עושים מה שהם חושבים שטוב בשבילך (למרות שלפעמים
זה לא טוב בכלל). כמו שעושים למקרה חסד: היא רצתה מישהו שיבין,
שהיא תוכל לראות לו בעיניים שהוא מבין את חומרת מצבה. אבל אף
אחד לא מבין.
שוב התחשק לה לרקוד, אפילו ששרירה כאבו ודורשו מנוחה. שרירה,
ליבה ומחשבותיה יקבלו מנוחה כשהיא תמצא שלווה.
אם אי פעם בכלל תמצא אותה שוב.

היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לפינת הרחוב שלה, שם היא התיישבה על
הספסל השבור רואה את הבית שכבר לא היה בית בשבילה, טמנה את
ראשה בידיה ובכתה על בעיותיה והאומללות והבדידות שחשה. האנשים
עברו על פניה, מתעלמים או מעיפים מבט חפוז וממשיכים ללכת, אחד
אפילו טפח על כתפה ונתן לה מטבע של חמישה שקלים(ככה זה בארץ
שבכל מטר יושבים שלושה קבצנים, מנדבים נדבות).
על הספסל לצידה ישבה אישה זקנה. היא תמיד ישבה שם. לבושה במיטב
בגדיה שנראו כאילו נלבשו כבר עשרות פעמים- היא נתנה לה את
החמישה שקלים מחליטה שהיא בוודאי זקוקה להם יותר והזקנה במקום
להודות לה התחילה לצעוק עליה כאילו רק עכשיו שמה לב שהיא
לצידה: "אני לא מקבצת נדבות! חוצפנית קטנה! כבר אי אפשר לשבת
על ספסל מבלי שיחשבו שאת קבצנית?! באמת לאן הגענו?" היא מלמלה,
עצרה לרגע ואז אמרה: "עכשיו, קומי לי מהספסל מה שחסר לי
שויקטור יגיע ולא יהיה לו איפה לשבת." היא דיברה על הספסל
כאילו היה הדבר הכי חשוב בחייה ונראה היה שהזקנה פשוט ציפתה
שבקשתה תתמלא, לכן, חזרה לצפות על הרחוב, כאילו ויקטור שלה עוד
שנייה יצוץ ויבוא לשבת לצידה.
אז היא קמה מבינה שהבקשה שלה להבנה מאנשים היא מוגזמת. כי בארץ
שלה אפילו תודה היא בקשה מוגזמת. היא המשיכה ללכת לבד כמו
תמיד- מחפשת שלווה.