היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לפינת הרחוב שלה, שם היא התיישבה על
הספסל השבור רואה את הבית שכבר לא היה בית בשבילה, טמנה את
ראשה בידיה ובכתה על בעיותיה והאומללות והבדידות שחשה. האנשים
עברו על פניה, מתעלמים או מעיפים מבט חפוז וממשיכים ללכת, אחד
אפילו טפח על כתפה ונתן לה מטבע של חמישה שקלים(ככה זה בארץ
שבכל מטר יושבים שלושה קבצנים, מנדבים נדבות).
על הספסל לצידה ישבה אישה זקנה. היא תמיד ישבה שם. לבושה במיטב
בגדיה שנראו כאילו נלבשו כבר עשרות פעמים- היא נתנה לה את
החמישה שקלים מחליטה שהיא בוודאי זקוקה להם יותר והזקנה במקום
להודות לה התחילה לצעוק עליה כאילו רק עכשיו שמה לב שהיא
לצידה: "אני לא מקבצת נדבות! חוצפנית קטנה! כבר אי אפשר לשבת
על ספסל מבלי שיחשבו שאת קבצנית?! באמת לאן הגענו?" היא מלמלה,
עצרה לרגע ואז אמרה: "עכשיו, קומי לי מהספסל מה שחסר לי
שויקטור יגיע ולא יהיה לו איפה לשבת." היא דיברה על הספסל
כאילו היה הדבר הכי חשוב בחייה ונראה היה שהזקנה פשוט ציפתה
שבקשתה תתמלא, לכן, חזרה לצפות על הרחוב, כאילו ויקטור שלה עוד
שנייה יצוץ ויבוא לשבת לצידה.
אז היא קמה מבינה שהבקשה שלה להבנה מאנשים היא מוגזמת. כי בארץ
שלה אפילו תודה היא בקשה מוגזמת. היא המשיכה ללכת לבד כמו
תמיד- מחפשת שלווה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.