זמן שבו אולי המפעלים העמומים
הורגי הזמן המתמחים,
יניבו איזו אנחה קלה של בוקר,
מרשים לפיח השחור, לאט לאט לאט,
להינתק מאדמה זרה כל כך.
עתה זמן לצינורות השקיה ארוכי איבר,
לנשם בבת אחת את שדות הלב,
לנשם לזרם את הטל שהתאסף על מגפי הפועלים,
גמישים, הם יחכו עוד זמן-לא-רב,
ויאספו שנית לארונות העץ העטופים.
זמן סוף סוף אולי, לרוב גלי הים לפלוט קלות
את הגופות הנפוחות,
ובקול אוושה כה מרדני,
לחרוך את החופים המשחירים.
מאית שנייה אחת ואחרונה,
מאית בה ערפילים רכים,
נותנים שם דרור לריאותיי.
ומבטך כה זר לי-כארד,
זוכר זמנים בהם ידעתיך,
ארצי.