אפרת גינת.
קופירייטרית.

כמה נהדר תראה כתובת שכזאת, מובלטת בזהב על כרטיס ביקור בצבע
שנהב, עם ורידים שקועים כאלה? כמה נהדר?
אפרת גינת. קופירייטרית. ושמישהו ינסה לעצור אותה.
כמה מזל יש לה, לאפרת, שבו בחודש בו היא סיימה את לימודיה
האקדמאים היא קבלה משרה בתור קופירייטרית במשרד פרסום משגשג?
ועוד משרד פרסום ששוכן בבניין הסמוך למכללה שלה, כמו גנן שרק
מחכה שהפרחים יסיימו את לימודיהם על מנת לקטפם!
הלא רק בסרטים הנוצצים האלה, של היער הקדוש, אי שם בעיר
המלאכים, עשויים מקרים שכאלה לעלות על הבל ידו של תסריטאי סמוק
קפה. כך חשבה אפרת לעצמה. היא הייתה כה אסירת תודה על הזדמנות
שכזו, כה אסירת תודה.
היא לא תפשל, כי אסור לה. כשם שהיא אינה מטילה ספק בצבעם של
הבגדים אותה היא לובשת כך אין היא מטילה ספק באי קיומה של
אופציית הכישלון.
משרד הפרסום שקיבל אותה לעבודה, כמובן, לא יתאכזב. יש לה ראש,
שאלוהים ישמור! כמה מפולפלת היא אפרת! וכמה קולחת!
שיחה איתה דומה לשתיית רוטב טבסקו נקי, וקינוחו באקונומיקה!
והנה עוברים להם ימים מספר, ימים שבהם שוקעו שקעים רבים בזוג
הכריות שעל מיטתה הלא מנוצלת של אפרת, ומגיע יומה הראשון
במשרד.
אפרת יצאה מהבית בשעת הצהריים. חצי שעה הליכה מפה לשם, לא
נורא. וזה לא שאפרת לא יכלה להרשות לעצמה לאבד מעט מסחורתה
העודפת.

והיא הלכה לה. הלכה לעבר העתיד אפשר לומר. לפחות מבחינתה.

וכל אימת שהייתה עוברת על פני בית הדפוס ההוא שפלט ריח נייר
ודיו, הייתה נעצרת למספר רגעים, מריחה את הריח המשכר, ומדמיינת
את שמה מובלט בזהב על כרטיס ביקור בצבע שנהב. כשם שילד תאב
סוכרים היה עומד לצד דוכן למכירת בוטנים מצופים ומריח כבר את
הבוטנים גוססים לאטם בבטנו, כך היא עמדה והריחה.

בניין גדול היה המשרד. הוא גרם למכללה להיראות כל כך קטנה
וחסרת תועלת, אבל אפרת לא שמה לבה לכך עד אותו הרגע שבו עלתה
במעלית הנוזלית כמעט לקומה 25, והסתכלה מהחלון על הננס הגיבן
שגידל הרבה צמחים שוטים בגינה הזאת שלו.
אבל היא אף פעם לא חשבה על זה ככה, כאמור, עד אותו הרגע במעלית
הכמעט דמיונית.
המעלית נפתחה ואפרת הרגישה בבית. הצליל של נעלי העקב הנעות
בסנכרון טוטאלי עם היצור הסטטי שמעליהן, מכונות הקפה האפופות
בערפילי שיחות מעיקות על לא כלום, ודלתות סגורות שלא נפתחות
כמעט אף פעם.
והנה, דלת אחת נפתחת, ואפילו נדמה שלקראתה.
צביקה, המנהל של המחלקה, אותו אדם שראיין אותה,אותו אדם שקיבל
אותה, אותו אדם שמפחד פחד מוות לצאת ממשרדו הקטן - יצא ממשרדו
הקטן.
-"שלום לך צביקה! הגעתי!" הזדעקה אפרת כאשר הבחינה בדמותו
המפוחדת מעט של צביקה.
צביקה עמד בפתח הדלת והסתכל עליה כלא מבין. פניו היו סמוקות
בשל הלחץ שביציאה החוצה ואולי גם בשל המקטרת שעישן ללא הפסקה.
המקטרת הייתה תלויה מפיו בזוית כה חדה עד כי נדמה היה שעוד מעט
כל תכולתה תתרוקן על רצפת המשרד ותסריח אותו. דאגה זו חלפה
בראש העובדים מספר לא קטן של פעמים ביום, אבל צביקה ידע איך
להחזיק מקטרת בדיוק כשם שידעה המקטרת כיצד להחזיק אותו.
-"צביקה!" אפרת הושיטה את ידה אל ידו על מנת ללחוץ אותה, אבל
ידיו של זה היו טמונות בכיסיו והוא הסתכל עליה במבט בוחן,
כאילו מנסה להבין מי היא לעזאזל.
-"אני מכיר אותך?" שאל צביקה בעוד המקטרת מרקדת על פיו.
-"מובן שאתה מכיר אותי!" ענתה אפשרת בחצי חיוך, חצי תימהון.
"קיבלת אותי לעבודה לפני שבוע בדיוק!" המבט הספק ספקני, ספק
פתטי של צביקה לא מש מפרצופו.
-"קוראים לי אפרת...?" היא ניסתה לעורר את זכרונו. "אפרת
גינת...? ...זה נשמע לך מוכר?"
צביקה לא נראה כמי שזה נשמע לו מוכר.
-"תקשיבי... אסנת... מגיעים לפה הרבה אנשים, כל יום מישהו אחר
בא, אומר שהוא הקופירייטרית החדשה, אומר שהוא הטבח החדש, המנקה
החדשה... למען השם אתמול הגיע לפה מישהו וטען כי הוא קיבל את
משרתי שלי!" אפרת לא ידעה מה לומר. אבל צביקה המשיך: -"גם את
באת לגזול ממני את המשרה שלי, האישית. לגזול בגסות רוח שטנית
את הדבר היחיד שבאמת חשוב לאדם זקן! בלי בושה! את כמו כל
האחרים, אני רואה את זה בעיניים שלך!" צביקה האדים עד כדי
גיחוך. אפרת כבר לא הסכימה לקבל את זה. היא אקדמאית מן השורה,
היא בעלת יכולות וקישורים, היא מפולפלת וקולחת למען השם אבל
הכי חשוב, היא התקבלה למשרה. ואין שום סיכוי שהיא תיסוג. אסור
לה.
-"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב אדון צביקה הנכבד. אתה בכבודך
ובעצמך קיבלת אותי לעבודה ואני מתכוונת לעבוד כאן בין אם תברך
אותי ובין אם תקלל אותי!" אף פעם לא עצבנו אותה בצורה שכזאת.
המילים יצאו ממנה כמו זרם מים במקלחת. נו טוב, היא באמת
קולחת.
-"יודעת מה?" אמר צביקה פתאום, הבעת פניו לא משתנית ולו בקמט.
- "אני אבדוק בתיקים שלי, ואם אני אמצא שם את שמך, אסנת, אנחנו
נוכל לדבר."
-"אפרת". היא תקנה אותו.
-"מי זאת אפרת?" תהה צביקה בקול רם.
-"אני אפרת". אמרה תוך כדי קימוט שמלתה וכפיצת שפתיה.
-"אה. היית צריכה לתקן אותי לפני כן, ילדתי!" אמר ונעלם בסתר
משרדו.

על מנת להכין את אפרת, יש לבשלה על אש קטנה במשך חמש דקות.
לאחר מכן מומלץ בחום להניח אותה על צלחת גדולה עם עגבניית שרי.
זה לא הולך בלי.

צביקה יצא מהחדר עם מסמך לבן המוכתם בקפה.
-"אפרת," הוא קרא, "שמך מופיע פה, ממש ברישומי שלי עצמי!" אפרת
קמה מהכיסא עליו היא רתחה במשך 5 דקות ותחושת הקלה מלאה את
ריאותיה הגדולות.
-"נהדר," אפרת חייכה חיוך אמיתי. "אז אולי תתן לי דבר מה
להתעסק בו?" החיוך לא מש.
-"יש לי משהו בשבילך." צביקה חייך חיוך מוזר ושינה את הבעת
פניו בפעם הראשונה.
בנוסף לתחושת ההקלה, בקבוק שלם של התרגשות עשה את דרכו כעת
לקיבתה של אפרת.
-"יש חברה שמאוד מעוניינת להשתמש בשירותינו, חברה  מאוד ידועה
ומאוד רצינית. הם דורשים מקצוענות והם יקבלו אותה, כל עוד
צביקה הוא ראש המחלקה! שמה של החברה הוא 'קיראנורש' והיא
מייצרת מציתים. או מצתות. או איך שלא אומרים את זה." צביקה עצר
ונשם. "אני צריך שתכתבי תשדיר שירות קצר על מצית." אמר בקיצור
נמרץ.
מצית? מצית?! יכול להיות שהוא מתלוצץ עמה? היא למדה 4 שנים רק
כדי לפרסם מצית?!
-"מצית?!" הזדעקה אפרת.
-"מצית." שרק צביקה, וזרק לכיוונה של אפרת מצית פשוטה, בנאלית
ואלמנטארית לחלוטין.

הדרך חזרה הביתה הייתה מתישה. בכל אותו היום אפרת ישבה במשרד
וניסתה לחשוב איך מפרסמים מצית.
האם לפנות לקהל המעשנים? לקהל המשתמשים בגז? וכיצד היא תהפוך
מצית פשוטה לאטרקציה טלוויזיונית מדליקה?
הערב ירד ואפרת עדיין הלכה, עוברת על פני דראגסטורים, בית
דפוס, גנים ציבוריים...
-"סליחה, יש לך אש?" נשמע קול נערי. שני נערים עם שיער ארוך,
פרוע ולבטח שוקק חיים עמדו עם סיגריות תלויות מפיהן והביטו
לעברה. אפרת, שלא הייתה רגילה לכך שיש לה אש, היססה לרגע
ואמרה: "כן! למען האמת יש לי!" והיא נתנה להם את המצית. הם
הדליקו את הסיגריות שלהם, החזירו את המצית ונעלמו באפלוליות
הגן.
אפרת התחילה לשחק עם המצית וגילתה שהיא נהנית מכך! בתור ילדה
טובה במיוחד, תלמידה חרוצה במיוחד, וסטודנטית שלא יוצאת מהבית
במיוחד, לא יצא לאפרת לשחק במצית כמעט.
את כל הדרך חזרה עשתה אפרת במשחקים עם המצית עד שנדמה כי לזו
אזל הגז והיא שווקה חיים.
אפרת, שהחלה באימוץ תחביב חדש, התעצבנה על מיכל הגז הריק כמעט
וזרקה אותו על הרצפה.
נשמע פיצוץ קטן. פיצוץ שהסב לה אושר.

במרחק מטר או שניים משם חרגול בשם קובי ומרבה רגליים בשם סמי
העמיקו בגנותם את פיגועי האיבה.

למחרת הגיעה אפרת לעבודה כשבידיה מצית חדשה, של אותה החברה.
-"נתת לי מצית כמעט ריקה!" היא הצטעקה על צביקה. "מאיפה אני
אמורה לשאוב השראה, מגפרורים?!"
צביקה המפוחד לא ענה, ונראה היה מבויש. את שאר היום בילתה אפרת
בחדרה הקטן וניסתה לחשוב על תשדיר פרסומי הולם. אבל היא הייתה
מצית שאזל בה הגז באותו יום.
את דרכה חזרה הביתה היא עשתה כשהיא מותשת ומתוסכלת. היא הדליקה
את אש המצית, שחקה עם עוצמות הגז השונות, ולא שמה לבה יותר
לבית הדפוס שכה אהבה.

כך היה בכל יום ביומו. אפרת הייתה מגיעה למשרד תוך כדי משחק
במצית, מנסה לחשוב תוך כדי משחק במצית, ועושה את דרכה הביתה
תוך כדי משחק במצית.
הרעיונות לא באו, והכוויה שנוצרה בלבה של אפרת בעקבות גילוי
המצית החלה להירפא. המצית הקטנה כבר לא ריגשה את אפרת כמו
בעבר, והפיצוצים הקטנים היו, ובכן, קטנים מידי.

יום אחד, בשעת ערב מיותמת, הלכה לה אפרת דרך הגנים הציבוריים
כמו בכל יום. או אז היא החליטה לעשות מעשה. קשה לומר החליטה,
יותר נדחפה. המצית הרגישה, ככל הנראה, שהיא מאבדת את אפרת
לאנחות, ואולי היא זו שדחפה אותה להדליק את כל הצומח בגן
הציבורי. מעשב ועד שיח, מפרח ועד עץ.
ולהבות האש ריצדו בעיניה של אפרת כאילו אחוזות דיבוק שטני.

גן יפה היה הגן הזה לפני שהתעללה בו אפרת. גן יפה מאוד. בכל
בוקר היו הקשישים מטיילים בו, בכל אחר צהריים היו בו הורים
צעירים לנבטים זעירים, ובכל שעת דמדומים היו מגיעים אליו זוגות
להתבודד.
לא עוד.
הספסלים חרוכים כמו גם ההקדשות שעליהם, העצים חרוכים כמו גם
החריטות שעליהם, והפרחים, הפרחים נמסים אל תוך צופם עצמם. עולם
ומלואו שרפו אפרת והמצית. עולם ומלואו חמסו.

כמו בכל שעת צהריים רגילה עשתה אפרת את דרכה למשרד, ובאירועי
הלילה הקודם נזכרה רק בחלפה על פני  הגן השחור והמתפורר.
צוותי חדשות מכל הארץ הגיעו כדי לצפות בהרס הגן שנחשב לעדן
בסביבתו, מתמקדים בהקדשות שעל הספסלים, בעצים המתפוררים, כאילו
שרים קינה לאומית.
או אז ידעה מה יהיה תשדיר הפרסומת הטוב ביותר, איך שהיא ידעה.

היא הציגה את עצמה לאחד מצוותי החדשות כעדה לאירוע. המגישה,
שהתלהבה עד כדי בחילה מהעדה המסתורית מיהרה לראיין אותה.
-"אתנו כאן היום עדת ראייה למעשה השפל, הנבזי והמתועב הזה."
המגישה פנתה לאפרת. "אם כן, אפרת, אני מבינה שאת נכחת בגן כאשר
הוא הודלק?"
-"כן..." אמרה אפרת.
-"ויש לך אולי מושג קל שבקלים מי היה עשוי לעשות כזה דבר? מי
הנבלה המטונפת שתעולל דבר שכזה? ומדוע? אולי עולים בראשך שביבי
קלסתרון...? שתפי אותנו ואת הצופים!"
אפרת הסמיקה  מעט כאשר המיקרופון היה מכוון אל תוך גרונה היבש.
היא בלעה את רוקה ועטתה לפתע פני מגישה המחייכת ללא קשר
לנאמר!
-"שלום צופים יקרים! שמי אפרת, ואני שרפתי את הגן הזה!"
החיוך שלה נשאר דבוק לפניה עת היא מחרפת נפשה אל מול המצלמה.
המגישה והצלמים החליפו מבטים נדהמים בזמן שאפרת שלפה חפץ כלשהו
מכיסה.
"כן כן, זאת לא טעות! כל הגן העצום הזה, היפה הזה, המרשים הזה,
נשרף באמצעות מצית אחת קטנה!" היא בלעה את רוקה.
" קיראנורש, המצית שלי, וגם שלכם!"

והחלום על כרטיס הביקור נשרף אף הוא ונעלם כשם שנעלמו סמי
וקובי שוחרי השלום.