להיות שתוי בחורף סוער בגלל שאתה לבד זה פאתטי. אבל ככה אוהבים
אותך. שתוי, מריר, עוטה זיפי לחיים. אפשר לסכם במלה אחת:
רומנטי. אבל רומנטיקה זה דבר שאתה יכול להנות ממנו עד גבול
מסוים ואחר כך להקיא את נשמתך. לעתים בכל אופן, נדמה שככל שאתה
דוחה את עצמך יותר, ככה מוקסמים ממך יותר. התייסרות גברית
זיפית - זוהי הכוכבת הסקסית הגדולה של המאה, ולא חשוב עד כמה
אתה חיקוי עלוב של הדבר האמיתי. גם אלה שסביבך הם חיקוי של
הדבר האמיתי, ואתה זה מה שיש להם. אתה המשורר הפרטי שלהם. הם
מתים עליך. אתה המשורר היחיד שהם מסוגלים להבין. בסוף אתה
משתכנע. בעצם אתה מעמיד פנים שאתה משתכנע, כי בתוכך כבר היית
משוכנע מהרגע הראשון. זו היתה הרי עסקת חליפין תפורה מראש
ובהחלט משתלמת. הם בכל זאת היחידים שמבינים אותך.
הם כל מה שיש לך.
להיות שתוי כשאתה לבד והסדין מגולגל על חצי מזרון ואתה מוקף
בדלי סיגריות, ספרים, מגאזינים ספרותיים, מטאפורות עלובות
ווויסקי שנשפך לתוך חור בלב שאין לו תחתית, זה לא תיאור מצב,
זה תיאור של חורבן. זה להיות גרופי. זה להיות מאוהב בהבל פיו
של בוקובסקי, כי להיות מאוהב בשירים שלו לא מביא אותך לשום
מקום.
איך שלא תסתכלו על זה, עכשיו חורף ואני לבד, שתוי, ורואה
טלויזיה, ובינתיים מגלגל בראש מטאפורות זולות של בדידות. שום
דבר ששווה לכתוב עליו משהו.
חסר לי ערוץ פורנו כדי להשלים את התמונה הארכי-רומנטית הזאת.
רומנטיקה אגב, וגם כאן אני כנראה לא מחדש, היא מאותן משאלות לב
שהמימוש רוצח באופן סידרתי. בסרטי טלויזיה בלשיים קוראים לזה
Murder One. שפוי, קר, מתוכנן לפרטי פרטים. תסריטי
הרומנטיקה-השחוטה הללו נכתבים מדי יום, אחד לאחד, באלף ואחת
וורסיות. שום דבר חדש ששווה להתאמץ לכתוב עליו משהו. בכל אופן,
כן רומנטיקה- לא רומנטיקה, אין לי ערוץ פורנו. אני שונא פורנו
בטלויזיה. אבל אני שונא גם וויסקי, סו וואט.
חסר לי עכשיו פורנו. בוקובסקי, הארכי-פורנומנטיקן, אולי לא היה
מזהה אהבה גם אם היתה נעמדת ודופקת אותו בתחת, אבל אני בהחלט
מזהה את הבדידות כשהיא דופקת אותי בתחת, ומצפה לפחות למציצה
עלובה בתמורה. אני מזפזפ, מחפש איזה סרט שאולי יראו בו זוג
שדיים לבנים, או תחת עסיסי. עם טיפ טיפת מזל אני אקבל אפילו
עצם בדמות סצינה של מישהי במקלחת. אני מתעכב על סרט משטרתי.
שני בלשים בדרך לחדר המתים מדברים תוך הילוך נמרץ אודות מישהי
שנרצחה באכזריות. ריח של הבטחה עומד מאחורי הדלת שבקצה
המסדרון. השניים הודפים את הדלת ומתפרצים פנימה כשהפתולוג מנתח
גוויה של יפהפהיה שאכלה אותה מכל כיוון אפשרי. היא שרועה על
גבה והוא עובד על מה שנשאר לה מהפנים. אחד הבלשים ניגש ומסיר
את הסדין מעל הגופה. הבעת תיעוב נמרחת על פרצופיהם של השניים,
אבל אני מסוגל לעשות את ההפרדה בין הדמות שבסרט לבין השחקנית
ששוכבת שם עירומה ומאופרת. אני יודע שאם הצדיק שטבוע אצלי בתוך
שלולית של שלושת רבעי ליטר וויסקי מצליח להוציא לרגע את האף,
הוא אומר שזאת סטייה. שלא רק שהיא מפוצצת במכות וחתוכה לגמרי,
היא מתה. אבל גם הצדיק הטבוע גם הוא מת- זכר צדיק לברכה. אנחנו
כבר לא בענייני צדיקות. אני בכל מקרה, כמו שאמרתי, לא מתעניין
בגוויה, אלא  בשחקנית ששוכבת עירומה לפני כל הקאסט שללא שום
ספק מציץ בהנאה גדולה מאחורי המצלמה. נכון: הפרצוף, הצוואר,
הידיים והרגליים מכוסים חבורות שחורות וחתכים מכוערים. הכל
נראה אותנטי, אבל זה איפור. השדיים בכל אופן שלמים ורכים, למעט
חתך מכוער בשד השמאלי, אבל אני עושה זוםאין על הימני, משאיר את
השמאלי מחוץ לפוקוס. הבטן די חלקה. החלק העליון של הירכיים לבן
ונקי. שיער הערווה מטופח, גזור יפה. הפתולוג אמנם מנסר את המצח
כדי לשלוף קליע מתוך המוח, אבל אתה לא יכול לקבל הכל. במצבי
אני בטח לא יכול לדרוש הכל.
אני מדמיין אותה רגע לפני שהיא עולה על הסט, מסתכלת על עצמה
בראי וצוחקת. אחר כך נשכבת על שולחן הניתוחים ומעמידה פנים
שהיא מתה.
תראו, להיות שתוי בחורף סוער, כשאתה בודד וחרמן ומאונן על
מזרון בלי סדין מול גוויה חתוכה ומנסה להרגיש שאתה בחיים, זה
לא רומנטי. זה עד כדי כך לא רומנטי שאולי בכל זאת שווה לכתוב
על זה משהו.