קראתי משהו שלו. הוא כל כך כישרוני, מביע כל כך בקלות.
אני בודקת בן כמה הוא. טוב, יש לי עוד כמה שנים. אני נושמת
לרווחה. אני רק בתחילת דרכי, והוא כבר כל כך מנוסה. חמש שנים
יותר שהוא הסתובב בעולם הזה, ברור שיש לו כל כך הרבה יצירות
ברזומה, אבל בכל זאת בא לי למות עכשיו. כל כך הרבה אנשים, כל
כך הרבה כישרון, ואני יודעת שאני יכולה גם, אבל חסר לי קצת
ביטחון.
אני יודעת, אני נראית כמו דף חלק מבחוץ, אולי טיפה אבודה וטיפה
מסוגרת, ובטח נורא קשה לראות מבחוץ שאני כמעט על סף פיצוץ. אני
פשוט לא יודעת איך משתלטים על ההרים האלה בפנים. ערימות על
ערימות של מילים, רגשות, צלילים... שנים, שנים.
מאיפה מתחילים?
אולי עדיף להשאיר את הכל בפנים?