לא רוצה להקשיב למילים, אך לך שוב אומר;
מתוקה שלי, הזמן שלי נגמר,
אוזל משעון החול של החיים.
כשהערב יירד ואיתו שעת הדימדומים,
גם החושך יגיע יחד עם דמעותייך על הפנים.

תיכף יגמרו הכאבים, אך לא נגמרות הדמעות.
אני כל כך אתגעגע לנגיעות הקטנות.
דמעה קטנה אט נופלת לאדמה
ונשימתך באפי, עדיין חמה.
השמש שוקעת אך לא הזכרון המתוק
והצרחה שבפנים שמסרבת לשתוק.

מותר לך להזכר ולבכות לפעמים,
כשהשמש תזרח ויתפזרו כל הערפילים.
וכשבדמיונך תראי את אותן הפנים.
אז ספרי לי מתוקה, בסוד, את כל השקרים,
כי זה לא נכון - מה שכולם חושבים,
גם אני פוחד למות, כמו כל הגיבורים.

אז תוכלי לבכות.
אז נוכל לבכות.

דמעות...