החורף הגיע
למבצרי.

דובי קוטב
יודעים להכין עצמם
לטירוף
הקרב ובא.
הידע שלהם
עובר בדורות -
מוכנים תמיד לרגע
שהחורף יעטפם
בגלימה לבנה, זכה
של כפור.
אז הם ישתלבו,
יהיו חלק מהלובן
השלם.

ומדוע
לא אוכל אני להתכרבל
במחילתי הבטוחה,
העמידה בפגעי הזמן?
הרי, כל אשר אבקש
הוא לנום,
לעצום עיניי
ולהיסחף בשיכרון ההכחשה,
לישון
ולא לדעת דבר מהאמת,
רק שלווה...

לבי קפוא
כמו האדמה והנהרות
שם, בקטבים.
כמוהם
מחפשת רק מוצא,
מפלט מהקיפאון.

אני
טרם למדתי להשתלב.
משתוקקת
ליפול אל תוך
שינה מרפאת -
עד שיחלוף הזמן,
עד שייגמר.

כואב לדעת.
יותר מדי,
יותר מדי.
כואב לקפוא
לבד.

ורק חולמת
להתעורר אל תוך עולם
שהפשיר,
לחכות, כמוהם, לקיץ
שיביא עמו ריקנות לחיי,
ייתן לי זמן,
מעט זמן,
למלא מצברי אדישות
לקראת החורף הבא.

אך מסביבי - מציאות.

ורק חולמת.