יש רגעים של קיטש בחיים שזורקים אותך לקיבינימט במשך כמה
שניות. זה כמו בתאונה, שלפני שאתה מבין מה בדיוק קרה, אתה כבר
אחרי, טובל בשברים, מנסה להבין, לעכל, לנתח, מה הביא אותך למצב
הזה. לא תמיד אתה מצליח, לא תמיד אתה יכול, אבל תמיד, לא משנה
מה, אתה תרצה. כמו בתאונה ברחוב עמק רפאים בליל שישי ההוא,
כשיניב ומושיקו ישבו איתי באוטו בזמן שנהגתי, והנהג שעמד בצד
הכביש פתאום החליט לצאת לפרסה, ותוך שתי שניות שתי מכוניות
הפכו למעין עיסה, והרחוב שהשם שלו כה הפחיד אותי בילדותי ממשיך
להפחיד אותי עד היום, לא בגלל השם, אלא בגלל אותו לילה.
כמו ביום השנה השמיני לרצח רבין, כשסרט נוסף הוקרן בערוץ
הראשון שוב החזיר את הרגעים הקשים ההם, שוב הבהיר שהסיוט אף
פעם לא היה סיוט אלא היה מציאות, ושמהמציאות הזאת כנראה שבחיים
לא נתעורר, אלא רק ננסה לברוח.

הייתי בן שבע-עשרה כשיצחק רבין נרצח. תלמיד שמינית מבולבל,
רוצה לכבוש את העולם אבל בעצם מעדיף לשחק במחשב. רוצה לכבוש את
הכוסית של השכבה אבל בעצם מעדיף ללכת לשחק כדורסל. יש מציאות
מסביב, וצריך ללכת איתה. יש מסלול אינרטיבי שכולנו הולכים בו
לקראת יעד ברור לחלוטין. אני ידעתי מה המסלול האינרטיבי שלי.
בוגר מגמת מדעי המחשב בתיכון יוקרתי בירושלים, מן הסתם אגיע
לממר"מ בצבא ומשם באמת שהכל ברור. לא צריך להיות בעל כוחות
על-טבעיים לראות את זה קורה, צריך רק להיות מציאותי. גם המדינה
הייתה במעיין מסלול אינרטיבי משלה, לא צריך היה להיות שמאלני
כדי לראות את זה קורה, צריך היה רק להיות שם במשך ארבעים וכמה
שנים לפני כן ולהבין שזה בלתי נמנע.

התאונה ברחוב עמק רפאים הסתיימה בלא נפגעים ובעצם בלא כלום.
שתי מכוניות שבכל אחת היו כמה חיילים שיצאו שבת ויצאו לבלות
התנגשו, החליפו חבטות, חירבו פגושים פנסים ודלתות וכמעט גם כמה
מהלומות. בסופו של דבר שני הצדדים נפרדו וחברות הביטוח סגרו את
שאר הפרטים בינן לבין עצמן. מאז עברו כבר שש שנים והזיכרון של
התאונה הזאת מדי פעם צץ ועולה בראשי. סיבה אחת היא כי לא מעט
חברים שלי היו עדים לה, אלו שנסעו איתי וכן אלו שנסעו ברכב
אחר, ממש מאחורי, ומספיק שאחד מכל אלו שהיו שם יזרוק איזו
הערונת והנה היא שוב כאן. סיבה נוספת היא שאפשר לומר שזו פחות
או יותר, להוציא גילוחי טמבונים ונשיקות פגושים, התאונה הממשית
היחידה שאי-פעם הייתה לי. סיבה אחרת שלא ניתן להתעלם ממנה היא
העובדה שהכבישים בארץ הם באמת סוג של סיוט מתמשך, ושהנהיגה בהם
היא כמו מבחן רב-שלבי וחסר רחמים שיש בו רק שני ציונים, עובר
ונכשל. וכל שלב במבחן הזה אותו אני צולח בציון עובר, במילים
אחרות, כל נהג שחותך אותי כמו כלום, כל זקן שפתאום בולם באמצע
שומקום, כל אשה שלא שמה לב לשלט עצור וכל מסומם שבטוח שהוא לבד
על הכביש, מעלים אצלי את השאלה איך זה שנכשלתי בשלב הטיפשי
ההוא, ברחוב עמק רפאים. ואז אני מנסה לחשוב מה יכולתי לעשות
אז, איך הגבתי אז למיצובישי שפתאום יצאה לפרסה, אם באמת נתתי
גז ועברתי לנתיב השמאלי כי חשבתי שהוא יבחין בי ויעצור או
לפחות יאט, במקום לבלום ולצקצק עם האורות. הייתי בן תשע-עשרה
בלילה המטופש ההוא. חייל קרבי צעיר ובטוח בעצמו, רוצה להיות
מ"פ אבל מעדיף לצאת שבת. רוצה לצאת שבת, אבל מעדיף לצאת
חמשוש.

בחיים שלי לא ידעתי מה זה לאבד אדם קרוב. הלוויה הייתה בעיני
משהו שרק ההורים הולכים אליו. אנשים נולדים ובסוף הם מתים,
באמצע הם חיים, אבל אני לא נמצא בסביבה. יצחק רבין לא עשה כלום
בשבילי, הוא לא הכיר אותי בכלל. אבל הוא ידע שאני שם, כמו עוד
הרבה כמוני, כמו ההורים שלנו, כמו השכנים ממול, הוא אפילו לקח
בחשבון את הילדים שלנו, אפילו שאף אחד לא חשב עליהם. הוא רצה
שיהיה כאן יותר טוב, כמו כולם, אבל הוא היה אחד היחידים שגם
באמת עשה משהו בשביל זה. אבא שלי אהב אותו מאד, אבא שלי לא
אוהב סתם. הוא היה כאן מספיק זמן, אפילו יותר מארבעים וכמה
שנים, כדי לדעת להעריך בן-אדם ואת מה שהוא עושה, ולא היו כאן
יותר מדי אנשים בארבעים וכמה שנים האחרונות, בטח לא כאלה. גם
אני אהבתי את יצחק רבין, הוא היה כמו דמות אבהית כזאת, כזה
שדואג שהכל בסדר, כזה שלוקח ללב כשלא, כזה שכועס כשצריך, כזה
שעבד כל החיים שלו בשביל הילדים שלו ויודע שאף פעם זה לא יספיק
כי אחרי הכל הם ישארו פה אחריו. לפני שנרצח, יצחק רבין היה
בדרך כלל מופיע כאייטם שלישי או רביעי בחדשות אחרי כל מיני
צרות רגילות של מדינה רגילה, אליה הצלחנו להתרגל בקלות יחסית,
כי לדברים טובים קל להתרגל. חבל שלא כולם חשבו שטוב להיות
רגיל, חבל שההרגל כל כך מעוור, חבל.  

חבל על מי שמת, נהוג לומר, ורבין מת, רבין נרצח. הרבה אנשים
נרצחו כאן לאורך הרבה שנים, והרבה דמעות זלגו על כולם. אבל
בליל שבת הארור ההוא שבו נורה ראש הממשלה שלי ומת, מתו גם
דברים אחרים איתו. מתה התקווה לעתיד טוב יותר, מתה ישראל היפה,
התמימה של פעם. מתה הקלישאה שכל ישראל חברים, ומת האדם הראשון
שהיה קרוב לליבי. ובלילה הנוראי של יום ראשון הלכתי לרחבת
הכנסת כדי לראות את הארון. נהג המונית שהחזיר אותי משם באחת
בלילה, שאמר שרבין טעה, שלא הקשיב לעם. "רבין רצה שיהיה פה
יותר טוב, כן או לא?" שאלתי אותו. הוא ענה שכן, הוא ידע שכן.
ביום שלמחרת הלכתי לראות את מסע ההלוויה. אדם חי ומת, ולראשונה
חשתי כי אי-שם באמצע הייתי גם אני. נראה כי הרבה חשו כמוני,
יצאו לרחובות, הדליקו נרות. עם כל הרע שבדבר, באותם ימים חשבתי
שיש לנו מדינה ששווה לתת בשבילה. ראיתי את ההתפכחות, את ההלקאה
העצמית, חשבתי שבמותו אכן הביא אותנו אל הארץ המובטחת. חודש
אחר כך, בלשכת הגיוס, אמרתי למראיינת שאני רוצה לשרת בקרבי.
כמה חודשים אחרי זה, התברר לי ש"יש לנו ארץ נהדרת". לא הרבה
אחרי זה גם הצטרפתי לאלו שאמורים להגן עליה, קיבלתי את שלי עד
הסוף, לא יכולתי לבוא בטענות, קרבי רציתי וקרבי קיבלתי, רק שלא
הבנתי על מה כבר נשאר להגן, הכל כבר הלך פייפן שם בכיכר. "שלום
חבר" התחלף כבר מזמן ב"היידה שרה".

בכל פעם שאני חולף על פני המצבה ההיא, בכיכר, חולפת בראשי
באופן בלתי נמנע המחשבה הזאת שהנה כאן, במקום הזה, איפה שיגאל
עמיר שם ליצחק רבין שלושה כדורים בגב, שמנו אנחנו לעצמנו כדור
אחד בראש. כאילו אמרנו לעצמנו שארבעים ושבע שנים הספיקו די
והותר, שהגיע הזמן לסגור את הבאסטה, לפרוש בשיא. כדור אחד
בראש, שלושה כדורים בגב, מה זה כבר משנה, אנחנו הרי העם הנבחר,
אנחנו הרי יודעים היטב מה הכי טוב בשבילנו, כל הכופרים סתם
חיים חיי שקר. שלוש שנים של צבא קדחו לי בראש שלא יעזור כלום,
אנחנו הישראלים עוברים את החוויה הזאת של השירות הצבאי, אנחנו
בוגרים יותר, אנחנו חכמים יותר, כל האמריקאים סתם ריקניים, כל
האירופאים הם פציפיסטים שמאלניים, כולם הרי כל כך נאיבים, כולם
הרי משלמים פי שלוש מאיתנו עבור ההפלגה לסן פדרו בגואטמלה,
כולם משלמים לנהג הטוק-טוק בבנגקוק את מה שהוא מבקש, רק אנחנו,
שעשינו צבא, שטחנו שמירות, שגירזנו טנקים ושצעקנו על הפלשתיני
שבטרנזיט "אינזיל מן אל סייארה!", רק אנחנו מספיק חכמים כדי
לכופף את התאילנדי הטיפש במאתיים באהט או את הילדה האינדיאנית
הענייה בעשרים פזו, ובמקום זה לבזבז אותם על ג'וינט שיפוצץ לנו
את הראש וירדים אותנו ליומיים. איזה מזל שאני שייך לעם הנבחר,
איזה מזל שאני יודע מה הכי טוב בשבילי.

שמונה שנים עברו מאז הרצח בכיכר. שש שנים עברו מאז התאונה ההיא
ברחוב עמק רפאים. אני נוהג היום הרבה הרבה יותר טוב. המדינה
הזאת דוהרת בלי אף אחד על ההגה. יש רגעים של קיטש בחיים
שזורקים אותך לקיבינימט במשך כמה שניות.
יש אירועים בחיים שזורקים אותך לקיבינימט, וזהו.