"עבודת קודש", הוא צעק לי.
"מה?"
"עבודת קודש את עושה חמודה, באמת!"
"אני לא ממש מבינה...", אמרתי (לא פגשתי שום דבר קדוש כבר הרבה
זמן)
"תאמיני לי מותק", הוא התכופף ולחש לי באוזן, קצת קרוב מדי
(אני שונאת כשנושפים קרוב מדי, זה מערער את שיווי המשקל ומשאיר
תחושה של אוויר רטוב ומלוכלך קצת מעל התנוך).
"תאמיני לי - אם יש אלוהים, אז את דבורה הנביאה."
"אולי", עניתי, "אולי זאת כפרתי... אולי זו אהבתי המתה, רוקדת
במעגלים עם ספרים זרחניים כתובים בדם."
"תיזהרי!!!" הוא לוחש מסביבי ואני מרגישה מקודשת, "סופה
מתקרבת, אמרו בחדשות",
"הם בכלל לא יודעים מה הם אומרים", גיחכתי, "תמיד הכל קורה
בסוף הפוך",
צוחקת.
("אני קדושה, אני גדושה, אני אישה.")
רוקדת לעצמי ריקוד עלוב של גשם
"סופות לא באות מעצמן", אני לוחשת, והוא בוחן אותי בהערצה.
ואולי לא - לכל סיפור יש שני צדדים והוא לא מדבר כבר כמה
דקות.
מתיישבת
גם קדושים לא תמיד רוצים לחיות
לפעמים הם מעדיפים שלא לפגוש את האלוהים שלהם אף פעם.
הרוח מתחזקת
"אולי הם צדקו אחרי הכל", פלטתי,
אולי אמות היום בתוך סופה של חול. |