"החיים הם מתנה",
אמר לי באחת הפעמים האחרונות שדיברנו, כאשר חזר לחופשה קצרצרה,
וחייך כאילו הבין זאת מזמן. "את פשוט צריכה להשתמש בהם
בתבונה", אמר והמשיך לחייך...
"כן, אם צריך להשתמש בהם בתבונה" אמרתי, "אז מה אתה עוד עושה
בצבא המסריח הזה שלך?", הליגלוג בקולי היה צורם, אך המשכתי.
רציתי שזה יחדור עמוק, עמוק אל תוך הלב. " לעזאזל איתך, אתה לא
ישן, אתה בקושי אוכל... מעבידים אותך שם בלי סוף אך עם זאת,
אתה יושב מולי ומחייך כאילו דבר לא קרה, והחיים יפים, ועוד
מרצה לי שעלי להשתמש בהם בתבונה, מה איתך? החיים פתחו מולך
מליון דלתות, יכלת להיות כל מה שרק חלמת..."
החיוך כבר נמוג משפתיו, והוא רק הביט בי. כבר הצטערתי על מה
שאמרתי ועמדתי להתנצל, אך החיוך שב על פניו.
"מה אתה כל כך מאושר?" שאלתי, "בכלל הקשבת למה שכרגע אמרתי?"
אמרתי בכעס מיואש. הוא הביט ונראה כאילו הוא בוחר את מילותיו
בקפידה ולבסוף אמר:
"אני מקבל את המתנה שלי מהחיים, אני מאושר איפה שאני נמצא,
ויש לי אותך", אמר והדביק לי נשיקה.
לא עברו יותר מ 16 ימים מהפעם האחרונה שדיברנו ( אני בטוחה בכך
כי ספרתי).  לא הייתי אמורה לראות חדשות, אך התחיל לרדת גשם,
אז החלטתי לחכות עד שהוא ייגמר במקום חם - בבית. פתחתי את
הטלויזיה וניגשתי למטבח להכין לי קפה חם, ואז נשמע קולו של
המגיש:
"5 הרוגים הבוקר במוצב אלמוג שבצפון עקב מחבלים שחזרו
למוצב..." הכוס נשמטה מידי והתנפצה על הרצפה, הדם שלי קפא, לבי
נעצר. לא יתכן, זה המוצב שלו... לא יתכן שקרה לו משהו... לא...
נזכרתי במה שאמר לי אז שהחיים הם מתנה... הם כל כך יפים שה'
רוצה לקחת לו אותם בחזרה? ניגשתי מהר אל הטלויזיה, והקריין
המשיך בשלו:
"והרי שמות חמשת ההרוגים".
התמונות החלו לרוץ על המסך, בחור אחר בחור מחייכים דרך התמונה
כאילו דבר לא קרה, פתאום נשמעה דפיקה בדלת, התעלמתי ממנה וה'
יודע כמה התפללתי כדי לא לראות את תמונתו מחייכת אלי מבעד לצג,
אך הדפיקות התחזקו. ניגשתי לדלת בריצה כדי להיפטר מהמטרד.  לא
העפתי אפילו מבט כדי לראות מי עמד בדלת, כל הריכוז שלי היה
מופנה אל הטלוויזיה.
"נתנו לנו יומיים חופש בגלל מה שקרה, חשבתי שתהיי שמחה..."
ברגע שקלטתי שזה הוא נטשתי הכל והסתערתי עליו,  להרגיש שהכל
שלם ובמקום, ורק לבסוף הסתכלתי על עיניו והוספתי:
"אתה צודק, החיים הם באמת מתנה... ואני כל כך אוהבת אותך".