את פוקוס מצאתי בשכונה לפני כמה שנים. בניגוד לרוב הסיפורים
שמתחילים ככה, פוקוס לא היה חתול קטן, כחוש ומורעב. להפך,
כשראיתי את פוקוס בפעם הראשונה, נראה לי שהוא שייך כבר למישהו
אחר. הוא היה בריא מאוד, שחור לגמרי ועם עיניים כחולות.

באותו יום הברזתי מבית הספר. לא ממש היה אכפת לי מהציונים ולא
עשיתי כל מאמץ כדי לתקן אותם. בשנה שעברה דווקא הייתי תלמיד
טוב, מין חנון כזה. השנה התחילה ברגל שמאל כשפינו את אבא לבית
חולים, היה לו איזה משהו עם הכבד. כל יום ביקרתי אותו והתחלתי
להגיע פחות ופחות לבית הספר.

באותו יום הרגשתי ממש בדיכאון, המצב של אבא רק הלך והחמיר.
רציתי לדבר על זה עם מישהו, אבל חברים לא היו לי וממש לא רציתי
לנדנד עכשיו לאמא, שגרה בעיר אחרת ובקושי מפרנסת את עצמה.

את פוקוס מצאתי ליד הבית, הוא ישב על חומת האבן והתבונן בי,
מרותק, חוקר. הרגשתי שאני חייב לקחת אותו.
קראתי לו: "היי, חמוד, בוא לנמרוד, בוא!"
אחרי כמה דקות של בהייה אחד בשני, פוקוס החליט שאני מתאים. הוא
קפץ מחומת האבן והתיישב לצידי, מסתכל על הנעליים החדשות שאבא
קנה לפני שפינו אותו.

פוקוס היה נורא חמוד, כשעלינו הביתה הוא מיד התחיל להריח הכל,
בתשומת לב כזאת, עד שהכיר כל פינה. כשהיה משוכנע שהכל ברור לו,
התחיל להיות מאוחר. הוא נרדם, גם אני נרדמתי, לידו.

כשפקחתי את העיניים בבוקר שלמחרת ראיתי את פוקוס שני סנטימטר
לצידי, מיילל. פתאום הבנתי שחתולים צריכים לאכול. לקחתי קצת
כסף מהקופה שלי, מה שהרווחתי מהעבודה אצל הירקן, והלכתי
לסופרמרקט הקרוב. קניתי שתי קופסאות שימורים והנחתי שזה יספיק
לו. כשהגעתי הביתה פוקוס לא היה שם.

התחלתי לבכות, לא ידעתי מה לעשות, הכנתי לי איזו ארוחת ערב
מאולתרת וראיתי טלוויזיה, לא הצלחתי להתמקד בשום דבר, פתאום
התוכנית של המצחיק ההוא לא עניינה אותי. הלכתי לישון בשעה שש.

למחרת התעוררתי מוקדם נורא, הלכתי לבקר את אבא וכשחזרתי, ראיתי
את פוקוס ממתין ליד הדלת. הוא התבונן בי ארוכות, כמו ציפה
לשובי. פתחתי את הדלת, פוקוס רץ אל החדר שלי.

הלכתי לחדר, לבדוק מה העניין וממה פוקוס כל כך התרגש, ולנגד
עיניי נגלה הילקוט שלי. אותו ילקוט, שהתעלמתי מקיומו חודשיים
אחרי שהתחילו הלימודים. אותו ילקוט היה ריק לגמרי, כשעל הרצפה
מוטלים כל ספרי הלימוד שקניתי עם אבא בחופש הגדול.
אותו ילקוט כרגע נראה לי דבר זר לגמרי, כמו כשיש חפץ חשוד
בטלוויזיה ואיזה מוכר פרחים מספר בהתרגשות למצלמות איך הוא מצא
אותו ובסוף תמיד מתברר שזה סתם תיק של סטודנט במגמת פסיכולוגיה
ששכח אותו שם.

חשבתי על זה במשך כמה דקות, שלאורכן פוקוס לא מסיר את עיניו
ממני ומהילקוט לסירוגין, והחלטתי שהיום אני הולך לבית הספר.

הוצאתי את מערכת השעות המקומטת מהתיק.
"כימיה, אנגלית, מתמטיקה", הקראתי בקול, ספק לעצמי ספק לפוקוס,
שהתחיל מיד לחקור במבטו את ערית הספרים המוטלת על הרצפה.

לקחתי את כל הציוד שצריך, שמתי אותו בתיק והלכתי לבית הספר.
פוקוס התלווה אליי, ראיתי את זה כתמיכה נפשית מסוימת ולא אמרתי
לו שום דבר.

ליד השער נאלצנו להיפרד, פוקוס הסתכל עליי במבט מבין והלך
לרדוף אחרי איזה ג'וק שהוא ראה בדרך.

המורה לכימיה מאוד הופתעה לראות אותי נכנס לכיתה באיחור, ואמרה
שהיא כבר הפסיקה לספור את החיסורים שלי וחשבה שנשרתי מבית
הספר.
מאוד לא מצא חן בעיניי שהיא דיברה ככה מול כל ילדי הכיתה,
שהופתעו לא פחות ממנה.
את המקום הקבוע שלי תפס איזה ג'ינג'י, אז לקחתי כיסא מהכיתה
המקבילה, שהייתה ריקה באותו זמן, וישבתי בצד.

לא ממש ברור לי, אבל הבנתי את כל מה שהמורה קשקשה עליו, נראה
שלא החמצתי כלום במהלך החודשיים האחרונים. אולי זה בגלל ערוץ
שמונה.

באנגלית, כשהמורה הקריאה את השם שלי בתחילת השיעור וזכתה לשמוע
את קולי מזה עידנים, הופנו לעברי כ-40 זוגות עיניים סקרניות.
המורה המשיכה לקרוא את הילד הבא ברשימה ללא התייחסות מיוחדת,
אפילו לא הרימה את עיניה מהדף.

במתמטיקה המורה מאוד התאכזבה לראות אותי, אני חושב שזה בגלל
שלא הייתי חביב עליה במיוחד. תמיד שאלתי שאלות קשות שלא היו
כלולות בחומר הנלמד וזה עצבן אותה.
קיבלתי את השיעורים של אותו יום, וגם של שלושת השבועות
האחרונים בגלל שלמחרת היה אמור להתקיים מבחן.

כשיצאתי מהכיתה והגעתי לשער, ראיתי את פוקוס. השומר המבולבל
שאל אם אני מכיר את החתול הזה, וכשעניתי בחיוב הוא התחנן שאני
אקח אותו כבר, כי במשך השעה האחרונה הוא יושב כמו פסל וזה
מפחיד אותו לאללה.

כשהגענו הביתה ופתחתי את הדלת, שנינו רצנו לחדר. נורא רציתי
להכין את השיעורים משום מה. כשראיתי ששולחן הכתיבה שלי מבולגן
לגמרי, הלכתי למטבח והכנתי את השיעורים שם. פוקוס ישב בכיסא
לידי כל אותו הזמן.

כשסיימתי להכין את השיעורים ראיתי שפוקוס איננו. לא נכנסתי
לפאניקה כי בתוך תוכי ידעתי שהוא יחזור.
לא היה לי כוח לראות את התוכנית האהובה עליי בערוץ נשיונל
ג'אוגרפיק, אז הכנתי לי פסטה מאולתרת והלכתי לישון. כיוונתי את
השעון המעורר על שבע בבוקר.

כשקמתי למחרת הרגשתי ערני מתמיד, הלכתי לבית הספר אחרי ארוחת
בוקר של קורנפלקס וחלב. פוקוס חיכה לי ליד השער. השומר כמעט
בכה אבל ביקשתי ממנו נורא יפה ובסוף הוא הסכים ומלמל משהו על
זה שהוא הולך לשתות קפה בחדר המורים ושאף אחד לא ירצה להתקרב
לפה ממילא.

המבחן התקיים בשעתיים הראשונות, הלך ממש מצוין. יצאתי מהכיתה
מאושר והלכתי לשער לבקר את פוקוס, הוא לא היה שם.

שארית היום עברה עליי באי-ריכוז מוחלט, המורה לגאוגרפיה דיבר
ודיבר ולא ממש הקשבתי, המורה לתנ"ך חזרה שוב ושוב על סיכום פרק
י"ח ובפיסיקה לא הבנתי כלום.

כשחזרתי הביתה מצאתי את פוקוס ליד הדלת, ליטפתי אותו ואמרתי לו
שבלעדיו בחיים לא הייתי ניגש אפילו למבחן במתמטיקה.

למחרת המורה ההמומה למתמטיקה מסרה לי את המבחן ואמרה שהיא לא
יכלה להתאפק ובדקה אותו ראשון, 100.

כשחזרתי הביתה פוקוס לא חיכה לי.


מאז אותו יום אבא כבר חזר מבית החולים, הרופאים היו בשוק
טוטאלי ואמרו שזה נס, פשוטו כמשמעו.
ופוקוס? בא והולך מתי שבא לו, לפעמים עוברים ימים ואני לא רואה
אותו, לפעמים הוא מגיע. אבא לא כל כך מחבב אותו, כמו השומר
בבית הספר.

פוקוס מעולם לא היה ממש צריך אותי, עכשיו אני מרגיש שאני גם
פחות צריך אותו. מידי פעם הוא בא לבקר.

ככה זה עם פוקוס.