באת לכאן אחרי שכיבו את האורות.
אני כבר הלכתי. לא היה כאן איש.
התיישבת עם הצ'לו המסורבל שלך
ופישקת את רגליך,
אם לא היית נגן בטח היית פקיד
גם הם יושבים בחוסר מעש, ממש כמוך
וירכיהם הפעורות מספרות את אכזבתם.
אלא שאתה מאז ומעולם היית מאלה שבוכים,
בלי סיבה, בלי צלילים או מצלילים
ואני אף פעם לא הבנתי את היאוש שלך
והתהומות שנאלצתי לגשר עליהם
בסוף הובילו אותי ללכת.
אתה באת אחרי כן, כבר כיבו את האורות.
וכשלא היה איש הרחקת את קרסוליך זו מזו,
ובחושך, הנפת את שרביטך ופרטת על המרפקים
שמעולם לא היו לך.
לא, אתה לא נועז.
אתה קורא לעצמך אמן, אבל האמת היא שאתה פחדן
יושב לבדך ומזיל דמעות וצלילים.
ומה לגביי, תרחיק אותי לנצח?
תמשיך ליילל אל הרוח הנושבת בחלון
ואשר את קורה אינך מרגיש,
כי הגפת את הצוהר קודם לכן?
האמנות המרוחקת מכנה עצמה אמיתית,
אבל זו רק המצאה מודרנית.
הרצון שלי לאהוב אותך, לעטוף את צליליך,
ולנשק את דמעותיך- זוהי האמנות האמיתית.