אני עוצם את עיניי ורואה אותך,
ובעצם... כל פעם זה כך.
לפעמים, גם כשעיניי פקוחות
את דמותך הן מלטפות.

אני עוצם את עיניי ורואה אותך,
מביטה בי... ברכות? אהבה? חיבה?

...מתי אדע?

אני עוצם את עיניי ורואה חלום,
והלב צורח: "החלום חייב להתגשם!!!"

...אבל איך? הלב רוצה את מה שבמציאות
לא יקרה.

כהתגשמות כה לא צפויה של כל חלומותיי עלייך,
אני מפציר בך, נשמה טובה:
אנא! השקיטי את הרעד הנורא בשתי ידייך!

...כי נראה לי שגם את קצת מוכנה...

לו רק הייתה ההזדמנות, קופץ אני בן-רגע
ומבער לעד את כל הספקות.
ואז, מבעד לסדינים היינו מגלים ש -
זה לא נורא אם יש עדיין מחלוקות...

מה לא אתן כדי לגעת בך בלי פחד,
כי בזכותך הן נשמתי מזמן כבר רגועה.
ופרט לכמה נדבכים של לחץ -
ידי כבר לא תרעד כשבתווי פנייך תיגע...

אל אור עינייך וחיוכך נכסף אני תמיד,
אל השיחות... והנגיעות...
(...היש להן עתיד?)

כאילו פגשתיך בשדה תלתן,
חברו נשמותינו בשיר.
ואם רק אוכל, ואם רק תרשי,
נמשיך כך עד שבוקר יאיר...


(...אפשר יותר???)