"אל תלכי".
היא הרימה את כתפיה בחוסר אונים, כרכה סביב צווארה את צעיפה
הורוד ועזבה, נמנעת מלהסתכל בעיניו.
הוא נותר עומד מול הדלת, ידיו שמוטות לצד גופו, בוהה בחלל.
"הרבה דגים בים". המשפט הדהד בראשו בקולו של אביו.
כשדמיין את מבט התוכחה של אביו (שכיום נותר ללא התוכחה, מאז
שנכנס לגריאטרית) ואת הטפיחה על השכם שכמו קוראת אותו לסדר,
נטש את משמרתו על הדלת באחת.
סרק את הדירה בעיניו, כמו מחפש מהיכן תבוא הישועה.
מבטו נח על המעיל השחור שלו, נזכר בפתק עם מספר טלפון שהושחל
לכיסו באחד הערבים עם החברים. הפתק שנותר זנוח שם כי בעלות
צעיפים ורודים גורמות לפתקים עם מספרים להיטשטש ולאבד כל
משמעות. בהיעדר הצעיף, כמו דיו של קסם, התבהרו סיפרה אחר סיפרה
וזרקור אור כוון אל הטלפון הדומם. הרעיון ההגיוני להתמודדות
שהלך והתממש בראשו התמסמס בין רגע למראית משקפי שמש שנשכחו ע"י
בעליהם שנטשו מוקדם יותר בשל מהירות העזיבה.
הוא יחזיר לה אותן! ייתן לה הזדמנות לחזור אל זרועותיו. עכשיו,
כשהתנסתה ולו לכמה רגעים בהתמודדות עם העולם לבדה, בטוח מחכה
לפרצה אשר תעניק לה את ההזדמנות לחזור לשכון תחת כנפו. והרי
הכנף שלו כל כך מיותמת בלעדיה.
זוג עיניים מלאות תוכחה עלו בראשו, מנסות למנוע ממנו לעשות
טעות.
אך הוא לא נותן להן לנערו, החוסר שנוצר בו נמלא בתקווה, והן
מתוסכלות ממנו (בפעם המי-יודע-כמה). באקט אחרון של ייאוש
מטיחות בו באותו קול בוגר, בוטח ויודע כל שהוא כסיל רגשן ותו
לא.
חיוכו קופא לרגע, לדברים מסוג זה שנאמרו לו משחר ילדותו יש
השפעה חזקה עליו. אך לא הפעם.
לפני שהוא מוצא זמן לחרטות הוא כבר במכונית, נותן לגלגליה
להוליך אותו למעוז חפצו. המשקפיים מנצנצות מקרני השמש במושב
לידו.
כל הדרך הוא משנן את שיאמר, מדי פעם מביט במראה ורואה את עיניו
נוצצות בהתרגשות. כסיל רגשן. האופוריה בדרכו נשמרת יציבה, מלבד
רגע קט אחד בו חולפים על פניי הבית חולים ומבטו נמשך לעבר חלון
מוכר במחלקה הגריאטרית. מדחיק את מראהו מתודעתו מספר שניות
אחריי.
הוא מגיע, מחנה את המכונית ומצלצל אליה ומבקש שתרד. בזמן שלקח
לה להגיע הוא מנער את חולצתו, מחליק את שערו וזורק מבט אחרון
לעבר המראה.
היא פותחת את הדלת, צועדת לעברו מהוססת, הצעיף הורוד מונח
ברישול על צווארה.
הוא מושיט לעברה את משקפי השמש ומכחכח בגרונו על מנת לפצוח
בנאום עליו התאמן כל הדרך. אך היא, לוקחת אותם במהירות מידיו
ומסתובבת והולכת לפניי שהוא מספיק להוציא מילה מפיו.
ושוב, מוצא הוא את עצמו עומד מול דלת , ידיו שמוטות לצד גופו,
בוהה בחלל.
קולו של אביו מצטלצל באוזניו "אמרתי לך. תמיד אתה חושב שאתה
יודע הכל. איך תגיע לאנשהו? תמיד אתה מוצא עצמך באותו מקום. לא
נמאס לך?"
והוא, נאנח ואומר לעצמו " לא אבא. גם כאן זה בסדר".
ונוסע משם. |