גשמים רבים ירדו אותה שעה; רבים משיכלה הארץ להכיל. היו גשמים
והפכו לברד. נשתברו העצים ונמעכו למותם הצמחים, נשברו גם
המכוניות וגגות בתיהם של בני אדם. ונותרו האנשים בלא קורת גג
לראשם, בלא חן לעיניהם ולנפשותם ובלא מכוניותיהם. הלכו חכמי
ישראל והתפללו. נענתה תפילתם וזעקתם, ופסקו הגשמים בתכיפותם.
עברה השנה, ושנת בצורת באה. האיכרים פוחדים מעוד שנה עם גשמי
קללה, ויושבים בבתיהם ובוכים בחיק נשותיהם. והארץ עגונה נשארת.
ראה הקב"ה ואמר: "אם כך אתם עושים, אנהג אתכם במידה כנגד מידה,
ותהיה השנה שנת בצורת". האיכרים מלטפים את נשותיהם, ובאהבת אמת
זורעים לעצמם זרע. המתפללים מתפללים לאלוהיהם, ואומרים "עננו".
צמים ונופלים על פניהם. מבטלים את עצמם ומבקשים לחסות תחת כנפי
השכינה. ובלילות עונתה דנשותיהם, מגיעים הם אליהן, ומורידים
מהן ברכות את שמלותיהן שלבשו לכבוד ליל זה. עור נושק לעור וזעה
נוגעת בזעה. האיכרים בוכים על כתפי נשותיהם, שמציצות להן
בשיזופן מבעד לחולצתן. האיכרים בוכים, ונשותיהם בוכות עמהם. כך
מתערבים אלו באלו ומהם מתמלאים מעיינות הארץ, ושדותיה מקבלים
חייהם. משתלמים הנהרות והלבבות האנושיים. וכשרואים הם שכך
קורה, שמחים אלו באלו, ואלו בזרועות אלו. האיכרים עובדים
בשדותיהם ולעיתים קופצים עליהם רגעי אורה ושמחה, ומיד רצים הם
וצריכים לספר לנשותיהם, והאדמה גדלה אותה שעה לבדה. המתפללים
מקיימים מצות עונה ופריה ורביה, ומודים להקב"ה על רחמיו הרבים,
ועל שזכו הם ונשותיהם - ושכינה ביניהם.
זורמים הנהרות, ושוקטים המעיינות. גדלה החיטה בשדות, ובני האדם
מלקטים אותה ונותנים לנשותיהם לעשות עמה לחם.
והקב"ה רואה בבריותיו ובעמו ושמח בשמחתם.