[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נימף בת-יער
/
זכרונות

מחפשת פינה
להתכרבל
לחבק עצמי
להתכווץ
להתמוסס
להעלם..

מחפשת חוף סחוף רוחות
גלים גבוהים..
שם תבקע הצרחה שלי
פורצת
שוצפת
מרוקנת
מאדה..

רוצה ערפל כבד
שירד מההרים
יטפס במעלה רגליי
יעטוף
יטשטש
יכסה
יעלים..

לא רוצה להיות כאן יותר.





רבנו. כן - זה קורה גם לנו לפעמים. וכל העומס של השבועות
האחרונים הכריע. רציתי להיות לבד. רחוק ממנו.. רחוק מהילדים..
רחוק מהכל. ביקשתי קצת זמן בשביל עצמי.

נכנסתי אל חדר הארונות, נעלתי את הדלת מבפנים, כיביתי את האור
ומתחת לערמות של בגדים תלויים על קולב -  נחבאתי.
הייתי ולא הייתי. קולות הילדים נשמעו רחוקים.. רחוקים..
המחשבות החלו לצוף ובלעו את הקולות. הייתי לבד עם עצמי.

זכר המריבה הטרייה עלתה והכעס שאל אותי מבפנים: " למה את אוהבת
אותו בכלל???"

ומבעד לחושך הבהב עיגול של אור. עיגול קטן. הוא החל לטייל בתוך
החושך, הלך וגדל, הלך והתרחב.. והתגבש למראה של זיכרון.




הכרנו רק חודשיים. רצינו לברוח מחיי העיר ולהכיר יותר. מצאנו
עצמנו באוהל כחול על חוף נטוש, נטוע שלושה מטרים מקו המים
המלחשים. הרוח המערבית מעלה את גלי הכינרת, דוחקת בהם בחוזקה
אל החוף המזרחי שלנו. רק שלנו.

פתחנו את יריעת הכניסה לאוהל, והסתכלנו אל הים. שנינו מכונסים,
מסתכלים בשקיעה המהממת שהאירה את הרי הגליל. הרים כחולים,
עננים כתומים.. האור הכתום זוחל על שטיח המים שמולנו.. עד
אלינו. וריח המים המשכר העלה חיוך על שפתותינו. הסתכלנו האחד
אל השניה מחייכים ופתאום היינו צבועים בכתום של שקיעה. ונגענו,
וזחלנו האחד אל השניה.. ותחת כתום השקיעה על מימי הכינרת
קילפנו בגדינו. היינו יפים בכתום. העור מצטמרר תחת  רוח הערב
המתקרב..

ועשינו אהבה.

והמעשה הכתום, הלוהט, היפיפה הזה, אל מול הרי הגליל הכחולים -
נטע בתוכי את ילדתנו הראשונה.




עיגול האור התכווץ בחיוך כתום, נבלע שוב בתוך החושך. עצמתי
עיניים, חיוך ענוג מותח את השפתיים, זיכרון מעשה האהבה הראשון
מתוק כמו סוכר..

מבעד העפעפיים הסגורים שלי הבהב משהו. פקחתי עיני לאורו של
זיכרון שני.





צהריי יום כיפור.

אני גוררת את החודש האחרון של ההריון, והוא חם ומעיק ורוצה כבר
"דייי!!". שוכבת על המיטה, מרגישה כמו לוויתן שנסחף אל החוף.
מרגישה שמנה, מכוערת, עצובה. וטיפות של עצב יורדות מהעיניים,
מעצמן.
הדלת נפתחת והאיש שלי בפתח. חולצה לבנה, טלית לבנה, כיפה לבנה,
חיוך לבן. תחפושת של חג לבן.

הוא מקלף את המוסר מעליו וזוחל לצדי . לא אומר מילה. מסתכל על
הדמעות, אצבע עדינה מלטפת אותן על הלחי. הוא ממשיך לא להגיד
ומקלף מעלי בגדים.

כורע על ברכיו במיטה, לרגליי, מבטו החמים עובר לאורך גופי
התפוח. ושפתיו מתחילות לצייר קרסוליים נפוחים, מבטי מאבד אותו
מאחורי גבעת בטני. אני עוצמת עיני הלחות לעונג לשונו. הוא מעלה
אותי לשיאים, מבטו מלטף אותי באהבה, בהערצה.. ידיו מלטפות את
בטני התפוחה, את שדיי המלאים בחלב.. ומבעד לגלי העונג שלי אני
שומעת, בפעם הראשונה, מילים רכות שנובעות מבעד שפתיו היישר אל
אוזני:

"אני אוהב אותך. כל-כך אוהב אותך.." וקולו מתרסק פתאום. וטיפה
חמימה, ראשונית, בורחת בהפתעה מבעד לעפעפיו הסגורים בחוזקה.

אני עטופה בידיו, לחוצה אליו, לחיינו הלחות מחובקות, ואנחנו
נרדמים.





אני מעפעפת מבעד לדמעות הצפות בי והבהובי האור הדועך סוגרים
באחת את הזיכרון השני. אני בוכה עכשיו אל החושך, מחשבותיי
עוקבות את נתיב הדמעות, פנימה. לשם. אל המקום העמוק, המוגן,
האבוד לרגע.. המקום שם שמורה אהבתי אליו - לתמיד..







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא הבנתי את
הקטע הזה עם 72
הבתולות של
המוסלמים.

כאילו, איך זה
יכול להיות שהן
נשארות 72
בתולות כל
הזמן?



יש להן קרום
מתאחה או משו?





אד המתאבד
בתהייה
רליגיוזית


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/6/01 8:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נימף בת-יער

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה