כיליד בית יתומים, אני יכול לומר שאני לא יודע מהו בית. אם
להיות כן, לא קשור שגדלתי בבית יתומים, כי אף לא אחד ששאלתי
מהו בית לא ענה לי תשובה שסיפקה אותי. הכי קרוב היה איזה אחד
שפגשתי בתחנה מרכזית בחולון כשנסעתי לכנס עיתונאים שאמר שבית
זה מקום שאתה בונה כדי להרגיש בנוח מכל הבחינות. מקום שאתה לא
חושש להביע בו את הרגשות שלך-לא פוחד להיות לבד, לא חושש להיות
בחושך.

בגיל 8 אימצו אותי לראשונה. נשלחתי לבית של זוג נורא נחמד,
השטיימצים. כן, ככה קראו להם, אלה ונמרוד שטיימץ. אבל הם
החזירו אותי אחרי חודשים. לא עניתי על הציפיות שלהם הם אמרו.
מצחיק. אני בטוח שאת הילד הביולוגי שלהם לא היו מחזירים גם אם
היה נוגד את כל הציפיות שלהם. אפילו אם היה מקיא את האוכל
שהרגע אכל על הרצפה או אם היה מחרבן בכל פינה בבית. אפילו אם
היה גדל להיות אנס לא היו מחזירים אותו לבורא. חשבתי שהבית
שלהם זה בית שצריך להיות לכל אחד. היה להם בית חמוד כזה, צבוע
בגוון צהבהב, עם דלת גדולה מעץ. היה להם רכב משפחתי בחניה,
אפילו שהם היו רק שניים. בפנים היו להם טפטים צבעוניים שצעקו
'זה בית אופטימי'. היה להם חדר פרטי רק בשבילי עם מיטה עם
מצעים ירוקים בניחוח של אמא, לפחות ככה תיארתי את הניחוח של
אמא.

רוצים לדעת מה עשיתי שהם החזירו אותי הבייתה? היו לי קרי לילה.
כן, ליד בן 8 יש קרי לילה. תתפלאו. לא יודע, אולי בית היתומים
הקדים לי את התופעה, אבל כן, אמא שטיימץ מצאה בבוקר סימני זרע
על המזרן. זה לא היה בכוונה. אבל היא הבינה את המבוכה שלי
כהודאה באשמה. כאילו זה היה דבר זדוני. בעצם כשאני חושב על זה,
לא הייתי רוצה אותה כאמא שלי. בכל מקרה, זה שהם החזירו אותי
הותיר בי טראומה. בגיל 11 שוב ניסו לאמץ אותי ושוב החזירו אותי
כי בכיתי כל הזמן. מה יכולתי לעשות הגברת נחמה הזאת הייתה
מטורפת, תמיד הלבישה אותי בבגדים ורודים וצהובים זוהרים. לי זה
לא נראה נורמלי אז בכיתי. היא החליטה שדחפו לה בכיינית והחזירה
אותי. היא עוד הגישה תלונה לבימ"ש שרימו אותה. לאנשים אין
בושה.

אחרי הפעם השלישית שהחזירו אותי, בגיל 16, אחרי 4 חודשים בגלל
שנכשלתי במתמטיקה והתקוטטתי עם איזה פרחח בבי"ס, הפסקתי להאמין
במוסד המשפחתי הזה "אמא". בגיל 18, החלטתי שאני עוזב את בית
היתומים ויוצא לחפש לי בית. הבית הראשון שלי היה אוהל מספר 17
במחנה טירונות. חודשיים קרובים במיוחד עם 4 חבר'ה שבאו
מצויידים עם מרק עוף של אמא בשקיות. אני רק צחקתי עליהם ושתיתי
את הקפה השחור שלי. צחקתי כנראה מקנאה, כי לי אין אמא שתכין
מרקים ותפנק. אבל לא הייתי מוכן להודות בזה בזמנו.

כשהשתחררתי, בן 21 שכרתי דירה בפתח תקווה. זה בהחלט לא היה
בית. סתם בית זונות שאליו באתי לישון אחרי העבודה. אחרי שנתיים
אגרתי מספיק כסף לעזוב את החור שבו גרתי ולהסתובב בעולם בכסף
מהדירה וקצת ממה שחסכתי. החלטתי להתחיל מאיטליה. בשדה התעופה
פגשתי את יערה. הבחורה הראשונה שיכולתי לדבר איתה בלי להכנס
לתחומים ששנינו לא רצינו לדבר עליהם. יערה הייתה מעין היפית.
אבא שלה גידל אותה לבד, אז הוא לימד אותה את כל העניינים של
הנשים. הוא זה שדיבר איתה על מחזור וקנה לה את החזיה החדשה.
הוא זה שהסביר לה על טמפונים, קונדומים ובנים-אז היא גדלה
בסביבה די פתוחה. היפית. כן, היפית. ככה הכי טוב להגדיר אותה.
היא הייתה בדרך לבלגיה, סתם להסתובב. הצעתי לה להחליף את בלגיה
באיטליה, שתבוא איתי. היא רק אמרה "שיוהו, אחלה רעיון" וכבר
היינו על הטיסה לאיטליה, בדרך לחיים החדשים שלי. אלא ששוב, אני
לא ידעתי מזה בזמנו.

באיטליה
עוד מילדות אני חובב פנאטי של אומנות. במיוחד פסלים. סחבתי את
יערה בכל רחבי איטליה, החל מהותיקן ברומא ועד פירנצה, מביטים
על הפסלים. כל יום התחיל בפיצה בבופה של קוליציאני ליד בית
המלון שלנו, המשיך באומנות על הצהריים, פסטה או אוכל איטלקי
אחר במסעדות ושיחות מעמיקות עד הלילה בלובי של המלון. דיונים
על אומנים, פילוסופים, ועל אומנים במאה ה-17. בין הבוקר
לצהריים ולערב, היינו מתרוצצים בין עתיקות רומא הקיסרית,
מציצים במיתוסים שגדלו באיטליה סביב אישי התנ"ך והאלים
הרומיים. בפירנצה ראינו את דוד הענק עם ביצי הברזל, כמו שחבר
שלי דודיק מבית היתומים היה קורא לו. רק שפה, בפירנצה, הביצים
שלו היו משיש. כן, דודיק היה מתאכזב. בכל אופן, מוזיאון אחד
לשני ומהשני לשלישי, יערה התחילה להשתעמם. היא לא כמוני,
חשבתי, היא מאלה שמקבלים כאב ראש מהרבה צבעים בבת אחת ומרחרוח
בלתי פוסק סביב גוש שיש קשה שנקרא פסל, או אומנות. האומנות שלה
הייתה חופש ותזוזה. אז עזבנו את איטליה. נסענו לקניה, למצרים
ודרך סוף שבוע בסיני קיצרנו לישראל.  

כמה טוב להיות בבית
כשחזרנו, אני ויערה שכרנו חדר אצל זוג זקנים ביפו. החוקים שלהם
היו קלים ולא הייתה לנו בעיה להמנע מסמים, מסיבות פרועות
ושוטטות בעירום ברחבי הבית. יערה הלכה לעבוד במשרד נסיעות
ואני, אני סתם שוטטתי ברחובות, מחפש עבודה. אחרי חודשיים,
קיבלתי מכתב מהבנק. אמרו לי שנפתחה איזה קרן חיסכון שההורים
שלי סידרו לי עוד לפני שנולדתי. היו בחשבון 60 אלף שקל. אז
קניתי לי וליערה כלב. בית וכלב. מצאתי לי עבודה באיזו חברת
היי-טק בדרום העיר כמוציא לאור של העיתון שלהם. הייתי יוצא
בשבע מהבית חוזר בשש, יוצא עם הכלב עד ארוחת ערב. בפעם ראשונה
בחיים שלי הרגשתי מזה בית אמיתי. בית של שני אנשים שאוהבים,
יעשו הכל אחד בשביל השני. אני לא יודעת אם אהבתי אותה כחברה
שלי, כמישהי שאמורה להיות אהובת חיי, אבל אהבתי להיות איתה.
באמת, אהבתי!

כשהייתי חוזר הביתה הייתי הולך להתקלח. יערה הייתה תמיד מדליקה
לי את הדוד, שיהיה לי מים חמים להתקלח איתם. אחר כך הייתי
מוריד את טאי, הלברדור שלנו, לטיול בחוץ. היינו מגיעים עד
לרחוב הדובדבן, במרחק של כחצי קילומטר מהבית. כשהייתי חוזר,
הייתי אוכל ארוחת ערב עם יערה ושוטף כלים. יערה הייתה מתיישבת
לראות איזו תוכנית ואני הייתי הולך לישון ולקרוא על בוטיצ'לי
או אומן אחר. החיים היו יפים, היה כיף בבית. בבית האמיתי שלי.
אחר כך היא הייתה באה למיטה, מכבה לי את האור ולוחשת "מאוחר
כבר". הייתי מחבק אותה ונרדם מיד. כמה טוב לישון בבית שלי.
בבית החמים והאמיתי שלי.

מקץ חצי שנה
אחרי חצי שנה של חיים יופי בבית האמיתי שלי, יום אחד חזרתי
הביתה. היא ישבה במטבח, נועצת את במטה במפת השולחן. היא הביטה
בי כשנכנסתי. ניכר היה עליה שהיא לא ששה לומר לי את מה שהיא
רוצה. "תשמע, אורן," היא אמרה לי, "זה ממש לא נעים לי, אבל אני
חייבת". התיישבתי לידה מסתכם בעיניים הפשוטות שלה. "אתה בחור
ממש בסדר" היא אמרה. הייתי מגדיר את עצמי כיותר מסתם בסדר
חשבתי לעצמי. "אבל זה לא הולך. זה לא אתה, זה לא אני. אני פשוט
מרגישה שהבית שלנו זה לא בית אמיתי". קפאתי על מקומי. "לא
אמיתי?" שאלתי. לא היה לי אוויר, הרגשתי שאני נחנק. קמתי מהכסא
בתנועה חדה שהפילה את הכיסא. "לא אמיתי?" חזרתי על עצמי. היא
קפצה מהכיסא, חשבה שאני מגיב על זה שהיא עוזבת אותי ככה.
"תראה, לא חשבתי שתגיב ככה, אתה בסדר?" הרגשתי שהראש שלי
מסתחרר. נשענתי על המקרר והחלקתי על גבי הקיר לרצפה. "את לא
מבינה" לחשתי. "את לא מבינה".  היא רכנה לידי והחזיקה לי את
היד. "לא ידעתי שתגיב ככה" אמרה. חייכתי חיוך עייף. "את לא
מבינה, אני לא כועס או כואב על זה שאת עוזבת אותי, זה הבית",
בקולי היו דמעות, "חשבתי שמצאתי את הבית שלי". יערה קמה,
התנצלה ויצאה מהבית. התיקים שלה היו כבר באוטו.

קמתי מהרצפה והתיישבתי מול הטלויזיה. העברתי ערוצים זה אחר זה,
לא מביט מה משודר בהם עכשיו. אחרי חצי שעה של העברות ערוצים
כיביתי את הטלויזיה והרמתי את הטלפון. חייגתי. אחרי שלושה
צלצולים ענה לי קול גבוה של אשה. "שלום ,את דודיק בבקשה"
אמרתי. אחרי כמה שניות ענה לי קול של גבר "הלו?", "דודיק, מה
קורה, זה אורן. תשמע, לדוד אין ביצים מברזל, אלא משיש". "מה?
אורן? איזה דוד? ולמה יש לו ביצים משיש?" לא עניתי, רק נשמתי
לו בשפופרת. כשהוא נואש, הוא שאל אותי את השאלה הגורלית "נו,
אורן," אמר בקול עליז, "מצאת בסוף את הבית?". ניתקתי.

למצוא את הבית
חזרתי הבייתה מהעבודה. כשנכנסתי למקום הקר הזה שפעם חשבתי שהוא
הבית, הסתכלתי מסביבי. הקירות הלבנים סגרו עלי. הלכתי להתקלח
ולישון. בבוקר הרגשתי רע. לקחתי יום מחלה וישנתי עד שתיים.
כשהתעוררתי, שוב הקירות צחקו עליי. אז הלכתי וקניתי צבעים.
אחרי שבוע הדירה שלי הייתה צבועה בצבעים שחשבתי שיתאימו למונח
"בית", וצדקתי. בכל חדר הייתה אווירה של "הבית שלי, הבית
האמיתי שלי". פיטרו אותי מהעבודה כי נעדרתי המון זמן, הבחורה
היחידה שהייתה מוכנה לבוא אליי הבייתה ברחה כשראתה את יצירת
האומנות שלי על הקירות, וגררו לי את האוטו. אבל לא אכפת לי,
אני מצאתי את הבית האמיתי שלי, בתוך הקירות.