כשספקטור נמסיס היה ילד הבטיחה לו אמו (ובעיקר לעצמה) שיום אחד
הוא יהיה דוקטור. בגיל עשרים וארבע הוא הגשים את חלומה ובעזרת
ירושת אביו קנה לעצמו תואר דוקטור. כולם עושים זאת, הוא אמר
לעצמו, רק שאני ויתרתי על החלק המתיש בו משננים עובדות ושוכחים
אותן אחר-כך תוך כדי התגאות בעצם ידיעתן.
הו, כמה אמו היתה גאה בו, אילולא מתה כמה שנים לפני כן במה
שתואר בעיתונות כ"תאונה מוזרה בה לקחו חלק מכונת כביסה, עכברוש
רעב ותוקף מסתורי שסימם את בנה וברח".
דר' ספקטור נמסיס - לא היה דבר בעברו שיעיד על הבאות.

הבאות התרחשו כעשר שנים מאוחר יותר, כשהדר' כבר רווק וזה עתה
איבד את מקום עבודתו בחברה לייצור משקאות קלים (לא זו המפורסמת
- השנייה) לאחר שנתפס גונב גזים מבקבוקים ופחיות ומוכר אותם
לנערים עם שאיפות קטנות.  
מלא זעם וחימה על הבגידה האיומה במי שכמעט נבחר לעובד
פס-הייצור המצטיין של חודש אוגוסט, ישב ספקטור בביתו ותיכנן
מסע נקמה שכמוהו לא ידע עולם העסקים מאז שינה עובד ממורמר של
MICROSOFT את האות R ל- L במערכת ההפעלה החדשה ובכך גרם
למהומות בקרב הקהילה הסינית, מהומות שהביאו את החברה לסף פשיטת
רגל, ואז מעבר לה.
תוכניתו של ספקטור היתה כל-כך פשוטה, שהסיכויים ליישם אותה היו
אפסיים, על כן הוא בחר בתוכנית מעט יותר מסובכת, אבל עם
סיכויים זהים - הוא רכש מפעל קטן והחל לייצר ואגינה מלאכותית,
זהה בכל למקור מלבד בשני אופנים - אחד זניח והשני מוחלט -
העובדה שלא היה מחובר לאישה, ומערכת קטלנית של סכינים דקות
וחדות - מעין שיניים - שהוסתרו בחלקה הפנימי של הואגינה, 12
סנטימטרים בממוצע בתוכה.  השיניים היו כה חדות, שבזמן שעבד על
אם-הטיפוס של "יצירתו" השתמש בה לעיתים כמכונה לריסוק קרח כדי
להוסיפו לכוס המשקה שמאז פיטוריו לא משה משולחנו.  ויכול להיות
שהיה הופך לאלכוהוליסט, ובסופו של דבר אולי אפילו לסופר דגול,
אלמלא שימש המשקה להרוות את יצר הנקמה חסר התחתית שבער בו יותר
מאשר את רצונו לשכוח את צרותיו.

המפעל עבד 24 שעות ביממה ולפעמים אף יותר כדי לייצר עוד ועוד
ואגינות טורפות. ספקטור ידע שתהיה לו רק הזדמנות אחת לממש את
תוכניתו, ועל כן לא לקח סיכונים מיותרים. זכר עבודתו הקודמת
הביא אותו למסקנה שכדי למנוע אפשרות של דליפת סודות הואגינה אל
מחוץ לכתלי המפעל, על עובדי פס-הייצור לקבל הטבות ותמריצים
בנוסף להיותם חרשים-אילמים הסובלים מפיגור שכלי.
תוכניתו היתה לפזר בבת אחת את כמות הואגינות הטורפות הגדולה
ביותר בכמה שיותר בנייני משרדים. המחשבה שעמדה מאחורי התוכנית
היתה ששעות העבודה הרבות בחללים קטנים וסגורים בקרבה גדולה
לכל-כך הרבה נשים שהחליפו את מרצן המיני בשאיפה להוכיח שהן
מסוגלות לעשות כל מה שגברים עושים בשוכחן את העובדה שהגברים
עושים את כל אלה רק כדי להשיג את אותן נשים, שכל אותן שעות של
פלירטוטים שלא מובילים לשום מקום במסווה של עבודה בעלת ערך
יגרמו לכל גבר לא לעמוד בפיתוי של ואגינה זמינה, אישית, נוחה
להפעלה ורטובה ללא צורך במשחק מקדים.  הואגינות היו אמורות
להשלח בקופסא קטנה ומושכת לכל עובד זכר ע"י אלפי שליחים בו
זמנית.  
ספקטור ידע שיאלץ להוציא את כל כספו על-מנת להשלים תוכנית זו,
אך היה מוכן לשלם כל מחיר כדי לנקום במפלצות הקטנות שישבו
בחדריהם הקטנים עוד יותר והעבירו אנשים מצד אחד של המאזן לצידו
השני ללא ניד עפעף או מוח. כמובן שלא היה לכל אלה דבר עם
פיטוריו, אבל דר' ספקטור נמסיס לא היה איש רגיל - הוא היה דר',
ודר'ים רואים חזק, בזמן שאנשים רגילים רואים לא-חזק, וגם לזה
רק הטובים שבהם מסוגלים.

הגיע יום חגו של ספקטור, היום בו ישיב לעצמו את כבודו ויחזה
בסיפוק איך עשרות אלפי גברים לא יגיעו יותר לסיפוק בחייהם.
הסימן הראשון שמשהו אינו כשורה היה כשדפקו השוטרים על דלתו.
השוטר שעמד בפתח הביט בו בריכוז כמודד אותו, ומשהחליט כנראה
שאינם שווים התנצל והסביר שהשכן מהבית הסמוך התלונן על קולות
רמים שבקעו כל הלילה מדירתו. ספקטור, שחגג כל הלילה את נצחונו
העתידי, התנצל גם הוא והבטיח שלא יחזור על כך ואף ישלח זר
פרחים לשכנו. כשהתרצה השוטר והתכוון ללכת, הגיע הסימן השני
שיהיה זה יום ארוך ולא קל בכלל - רעש איום שנשמע כמו ערימת חצץ
בזמן רעידת אדמה הגיע מכיוון מטבחו של ספקטור, והשוטר, ששכח את
כל החוקים שנועדו להגן על אזרחים הגונים כמו הדר' הטוב, רץ מיד
פנימה אל תוך הבית ואז עצר כשהוא בוהה באימה בוואגינה רועדת
שמעיפה חתיכות קרח לכל עבר. הוא שלף את אקדחו וכיוון אותו לעבר
הדבר שעוד ירדוף את לילותיו ויהפוך אותו לואגופוב וקלסטרופות.

ספקטור, שעד לרגע זה לא עשה או אמר דבר, זעק בקול שנבלע
בקקופוניה שבקעה מהמפלץ המלאכותי, והכה בידו של השוטר לפני שזה
הספיק לירות.  אולי היתה זו חיבתו ליציר כפיו שגרמה לו לנהוג
כפי שנהג ואולי היה זה אינסטינקט גברי ממעמקי מפשעתו, אבל הדבר
הבא שראה השוטר היה ספקטור, מרים את הואגינה יורת הקרח, ורץ
איתה לכיוון הכניסה האחורית לבית. בינתיים הצטרף אל השוטר
שותפו והם פתחו במרדף אחר הדר' וואגינתו.
ספקטור, שמעולם לא התהדר בכושר גופני כמו בכושרו האינטלקטואלי
שהוכח בעזרת מסמך רשמי, הצליח לשמור על מרחק סביר משני השוטרים
שכמוהו לא התהדרו בכושר גופני כמו בסמכותם הטבעית שהוכחה בעזרת
תעודה רשמית.
המרדף המוזר המשיך להתנהל לאורך רחוב שלם כמעט כשדייריו מביטים
החוצה מן החלונות, עדים למחזה שכמו נלקח מסיפור גרוע שיהפוך
יום אחד לסרט בינוני, עד שלפתע הפסיקה הואגינה לבעוט ולירוק.
שוב הגיב ספקטור באינסטינקטיביות תמוהה, הניח את הואגינה
בזהירות על המדרכה, והחל למשש את המקומות הסודיים שבתוכה תוך
כדי שלשונו משתלשלת החוצה ועל פניו מבט מרוכז.
עוד לפני שהספיקו השוטרים להגיע אליו, וידו עדיין נעה באיטיות
ובאהבה על אותם מנגנונים עדינים, הגיעה הואגינה לאורגזמה
בצווחת עונג ארוכה ונרעדת של מתכת תובענית, לוקחת איתה אל
הנשייה, כמעשה אחרון של נאמנות ליוצרה, את אצבעו האמצעית של
דר' ספקטור נמסיס.