13.7.92
יומני היקר!
אתה החבר היחידי שיש לי. אני יודעת שאתה לא בן אדם אלה סתם
דפים עם כריכה אבל לך אני יכולה לספר את הכל בלי לפחד מה תגיד
אין לי חברות ואין לי חברים אני כל הזמן לבד, אפילו המשפחה שלי
לא לצידי, לא מוצא חן בעיניהם שאני לא רוצה לעבוד במפעל ליצור
ממתקים שלהם ועכשיו הם עושים לי ברוגז, בקושי מדברים איתי,
אפילו לליל הסדר לא הזמינו אותי. לכן אני עושה אותו כאן לבדי,
עם מי
כבר יש לי לעשות? חבר אין לי וגם לא חברות, אולי כדאי שאני
אכנע למשפחה שלי לפחות אז תהיה לי משפחה, אבל אני לא רוצה
לפספס את ההזדמנות להיות רופאה, התאמצתי מאוד בשביל המלגה
הזאת. אולי זה יפתור את בעיותי, עוד שבוע אני מתחילה את
הלימודים קצת מאוחר אבל לא נורא, אני כבר השלמתי את רוב החומר.
יכול להיות ששם אמצא לי סוף כל סוף חברות, ואלי אפילו חבר טוב.
אני צריכה לסיים, אני מתה מרעב והעוף עומד להשרף בתנור,
ביי.

24.5.02    
יומני היקר!
אני יודעת שלא כתבתי כבר הרבה זמן, הייתי עסוקה מאוד בלימודים,
ואחר כך בעבודה, בחברים, ובילדים. כן, בסוף התחתנתי עם מישהו
שפגשתי באונברסיטה, הוא למד משפטים. אני זוכרת את הפעם הראשונה
שראיתי אותו, שנינו מיהרנו לכיתות שלנו והתנגשנו באמצע וכל
הדברים שלנו עפו לכל עבר, ומאז המשכנו להיפגש, ואחרי שנה
התחתנו ויש לנו שלושה ילדים. לא בגלל כל הדברים האלה אני כותבת
כאן, אלה בגלל מה שקרה לי היום. היום באה לקליניקה אמי, אמי
שכל כך כעסה על זה שאני לומדת רפואה. היא ביקשה שאני אסלח להם,
זאת אומרת למשפחה שלי, על מה שעשו, אבל אני לא סלחתי. כשאני
הייתי זקוקה להם הם התעלמו ממני, ועכשיו כשאני רופאה מצליחה,
הם מבקשים שאסלח להם. בחיים לא. היא ראתה שאני לא מכוונת
לסלוח, וראיתי שהיא עומדת לבכות, אבל לא היה אכפת לי. ואז היא
אמרה לי שאבי חולה והוא עבר הרבה טיפולים, אבל מצבו רק מדרדר.
כאב לי בלב, אני נורא אהבתי את אבי, למרות שהיה שותף לחרם
המשפחתי, הוא פשוט נגרר אחרי אמי. כשהייתי קטנה יותר שמעתי
אותם מתווכחים הרבה עלי, ומיד אמי נצחה ובבוקר אבי היה מתנהג
כאילו גם הוא שותף להחלטה. לכן כשהיא עמדה שם מולי וביקשה
שאעזור לאבי, לא יכלתי לסרב לה למרות כל הכעס שבליבי. מיד
הלכתי ואבי, באמת מצבו היה רע. הוא שכב במיטה בלי לזוז ובקושי
דיבר, אבל ראיתי הבעת אושר על פניו ברגע שראה אותי. נתתי לו
תרופות ואני מקווה שזה יעזור לו, אני לא רוצה שהוא ימות.