אם רק היית אומר, הייתי שלך. אבל בחרת לשתוק. האם רצית בכלל?
ואני כמעט והתאהבתי, הייתי כל כך קרובה.
הייתי במלון וקיבלתי מסאז'. חשבתי עליך, נזכרתי עד כמה קרובים
היינו.
היית ידיד כל כך חשוב לי, יכולתי לדבר אתך על הכל.
ואז עשיתי שטות - הגזמתי עם החיבה, למרות שכל כך רציתי אותך.
כותבת אני מילים אלו בכאב גדול. כל כך מתגעגעת אליך, לחיוך.
אני מצטערת שעשיתי זאת, או אולי בעצם על שלא עשיתי כלום... אתה
תבין על מה אני מדברת...
לא ידעתי מה אתה רוצה, ואתה לא אמרת אף מילה...
ועכשיו אני כאן, מתמודדת לבד כשהכי צריכה אותך.
הכתף התומכת נעלמה. יושבת בחדר ובוכה.
מרגישה שאיבדתי אדם כה יקר, כה אהוב עליי. מרגישה שאין דרך
חזרה... אם רק יכולתי לשנות... לא רוצה לאבד אותך! אני מתגעגעת
כל כך. אתה מתקשר רק כשאומרים לך.
העלת חיוך על פניי וגרמת לי להרגיש טוב. למה אתה נעלם?!
בבקשה, רק אל תלך, אני זקוקה לך.

לאדם קרוב לי, שנעלם. לאותו אחד שהיצירה "תודה מיוחדת" נכתבה
עבורו...
דיגמי... אני מתגעגעת!!! תחזור... :(