[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. ו. בספורד
/
משחק החיים

האיש ישב בתא הצפוף והמחניק שלו בבית הסוהר. הוא היה כאן כבר
מספיק זמן כדי לחשב את השעות בלי שעון, לדעת מתי עומדים להאכיל
אותו ומתי עומדים להכות בו. הוא התחיל לספור את הלבנים של חדרו
במיאוס, שעמום. אבל הוא לא היה רגוע, להפך- כל תא בגוף שלו פעם
בחוזקה, באנרגיה שבקשה מפלט.

בעוד מספר שעות הוא יוצא להורג.

    הוא איבד את הספירה לאחר מאתיים חמישים ושש, וניסה
להירגע, אולי אפילו לישון. הוא התחיל להרגיש את תחושת הריחוף
הזאת, ממש לפני שנרדמים, כאשר הגוף שוקע והנפש מתרוממת כשהוא
שמע את זה. בהתחלה הוא חשב שהוא חולם על הצליל המתוק הזה,
מפנטז, אבל בסוף הוא הבין שהקול בא מהעולם האמיתי. באנחה כבדה
הוא פקח את עיניו העייפות שלא ישנו מאז פסק הדין וחיפש את מקור
ההפרעה.

ילדה קטנה עמדה ליד תא כלאו ושרה לה שיר.

    הוא קם מהמיטה שלו והביט בה בתימהון. זה לא היה מקום
לילדה, במיוחד לא לילדה הזאת. היא נראתה לו כל-כך בובתית כעת,
עם 2 הצמות הבלונדיניות, העיניים הכחולות הגדולות והשמלה- אוי
השמלה! מהשמלות הורודות הללו, עם פפיונים ותחרה, והשרוולים
המנופחים והחצאית המתנפחת. הילדה הפסיקה לשיר וניגשה אליו
בהיסוס וחיוך מפוחד. היא הראתה לו את מה שהחביאה מאחורי הגב
שלה, סלסלת פיקניק ענקית.

"אתה נראה קצת רעב," היא אמרה בחיוך מבויש ודחפה אל הסורגים את
הסלסילה. "מה אתה רוצה לאכול?"

"לא תודה," הוא אמר בנימוס, וניסה לזכור כל פרט קטן במראה שלה,
עד לנעליים השחורות שלה ולגרביונים הלבנים.

"לא?" היא שאלה בפליאה. "אבל כל אחד צריך לאכול- במיוחד אנשים
שעומדים למות!" היא התיישבה ליד הדלת של התא שלו, ופרשה לפניה
מפת שולחן משובצת באדום ולבן. היא התחילה להוציא את המאכלים
האהובים עליו ובלית ברירה (הוא לא רצה להעליב אותה) הוא לקח
קצת מהאוכל וטעם ממנו. היא חייכה אליו חיוך כובש והציגה את
עצמה. הוא עמד להציג את עצמו בחזרה כאשר המילה נתקעה לו
בגרון.

הוא לא זכר את השם שלו.

  הוא הביט בה בייאוש, מחפש את התשובה בילדה. אבל היא רק
חייכה בעצבות, נענעה את ראשה ולחשה: "מצטערת, אני לא יודעת מי
אתה." הוא הביט בקרקע זמן מה לפני שלחש לעצמו: "זה לא משנה,
אני אדע עוד מעט. השם שלי כתוב בספר המתים בשמיים. לפני שאני
אמות אני אדע." הילדה לא הגיבה ובמקום אמרה במהירות:

"בוא נשחק משחק."

   לא היה לו כוח למשחקים, אבל היא הייתה כל-כך נחמדה אליו
שהוא לא יכול היה לסרב. "מה את רוצה לשחק?" שאל ברפיון.

"אולי נשחק 'הרוצח'?"


"צריכים יותר משניים- אפילו יותר משלושה- בשביל לשחק את
'הרוצח'." הוא אמר בביטול והביט בה בצער.

"אז אולי 'אבן, נייר ומספריים'?" היא שאלה בקול חלוש והוא
הנהן. הם שיחקו כמה פעמים, אפילו לא ניסו לזכור מי ניצח, זאת
לא הייתה מטרת המשחק, המטרה הייתה ליהנות. לאחר מכן גם שיחקו
'פרד זוג'  ואת המשחק עם האקדח והיריות שלא היה לו שם.

"גם כשאתה עומד למות אתה צריך קצת שמחת חיים, ליהנות קצת
מהחיים," היא אמרה בביטחון מוחלט, והוציאה גיר מהכיס. היא
התחילה לצייר ריבועים עם מספרים ושיחקה 'קלאס' עם אבן, הצעדים
שלה מתהדהדים בחלל הריק. הוא הסתכל עליה בחיוך עייף. הוא כבר
מזמן שכח מה זה להיות בגיל הזה. היא הביטה בו בחטף ונשכה את
שפתה התחתונה, כאילו מנסה להחליט החלטה רצינית. היא התיישבה
שוב ליד מפת הפיקניק וציירה בגיר שני קווים מקבילים אנכיים
ושניים שחוצים אותם במאונך. היא ציירה איקס באמצע והוא נזכר
שמדובר ב-'איקס עיגול'.

    הם שיחקו כמה סיבובים לפני שהיא ניצחה סיבוב ומרוב שמחה
שפכה את כוס היין שלו. היא הביטה בשמלה שלה בכתם הדם המתפשט על
השמלה שלה. "אימא שלי תכעס נורא," היא אמרה בעצב, ולרגע היה
נדמה לו שהמבט שלה חודר לנפשו, שהיא מאשימה אותו. אבל לאחר
מאית שניה המבט נעלם והחיוך השמח שלה נשאר. "אני חייבת ללכת!"
היא קמה פתאום ואספה את שאריות האוכל. "היה נעים סוף סוף להכיר
אותך פנים מול פנים!" היא התחילה לדלג לכיוון היציאה, שרה לה
איזה שיר.

"רגע! חכי!" הוא ניסה לקרוא אחריה, אבל היא מזמן נעלמה, ההד
שלו החברה היחידה בתא הקטן.


     הוא התיישב בכבדות על המיטה שלו, שחרקה תחת משקלו. הוא
העביר את אצבעותיו בשערו, מוטרד מהעובדה שהוא לא זוכר את השם
שלו. הוא הביט בתקרה, אבל התשובה לא הייתה שם והוא נתאנח. "למה
זה כל-כך חשוב לי לדעת מי אני אם אני עומד למות?"

"בגלל שכרגע אתה עוד חי," הקול לחש לו באוזן, והוא הסתובב
בפתאומיות כה רבה שהוא נפל ממיטתו. חיוך איים למשוך בשפתיו,
אבל הוא לא הצליח לגרום לפיו להתעוות לצורה הרצויה, וכל מה
שנשאר היה פרצוף קודר.

   אבל לנער לא הייתה כל בעיה לחייך והחיוך המרוח על פניו
יכלו להאיר רחוב שלם. הוא היה רזה, רזה מדיי אפילו, עם לחיים
ועיניים שקועות. העור הלבן שלו נדבק לגופו והשיער הכהה שלו
נדבק למצחו, אבל העיניים שלו היו חיות מתמיד, עוקבות אחריו
במבט מתבונן.

   הנער הזה היה אחיו.

"מה אתה עושה כאן," האיש גער, לא מוכן שאחיו יראה אותו כך,
כאן.

"לא ביקרתי אותך הרבה מאוד זמן," הנער ענה בקלילות האופיינית
לו, והתחיל ללכת מלפני הסורגים. "חשבתי שכדאי לי לבוא עכשיו,
אולי לא תהיה לי עוד הזדמנות." הוא חייך שוב ונשען על הסורגים,
והביט לתוך התא. "אישית אני חושב שכדאי לך להיפטר מהמעצב."
והאיש צחק, בלי שמחה, אבל צחק בפעם הראשונה בזמן רב מאוד. אחיו
תמיד ידע מה לומר כדי להצחיק אותו, גם כשהוא היה צעיר יותר.



"אבל באמת, אחי היקר- איך הכנסת את עצמך לסיטואציה הזאת?" הנער
שאל, ידיו משולבות לפניו. הוא הביט בו במבט הזה שיש למבוגרים
לפעמים כשהם מאוכזבים אך משועשעים. והוא סיפר לו: האיש סיפר לו
את כל מה שעשה, את הזוועות של חייו הלא כל כך ארוכים. והנער
הקשיב, הוא ספג לתוכו את כל המילים, ונשאב לתוך הסיפור.

"ועכשיו," המשיך האיש. "כשאני עומד למות, פתאום הבנתי שאני לא
זוכר את השם שלי."

"איך אפשר לשכוח את השם שלך?" הנער שאל בהשתוממות, ארשת פנים
מבודחת על פניו.

"אני לא יודע," האיש הודה, והביט בו במבט מיוסר. הנער עמד
להגיד משהו כשהם שמעו פסיעות מדודות ומדויקות, מלוות בפסיעות
הססניות. הנער הביט בו במבט ספק מפוחד ספק משלים עם רוע הגזרה
והניד בראשו לכיוון הדלת.

"הוא בא."

האיש לא היה צריך לשאול מי זה 'הוא', שניהם ידעו למי הכוונה.

"רק תגיד לי איך קוראים לי," האיש ביקש- לא התחנן, ותפס בחולצת
הנער. הנער גירד בעדינות את ידיו ולחש:

"אתה זוכר את תפילת הכנסת ספר התורה?" הוא התכופף אל האיש,
התבונן לצדדים ואמר:
"'עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר-'"

"ו-'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'," גמר האיש בביטול. "לא
ענית לי על התשובה."

"כן עניתי," אמר הנער והתרחק קמעה מתאו. "והנה מחשבה לקראת
הסוף, שתעזור לך לעבור את זה: 'השיבנו ה' אליך ונשובה. חדש
ימינו כקדם.'" הוא סיים וצעד לאחור בשקט, נחבא בצללים. האיש
הרכין את ראשו כשלפתע הבין ששקט. שקט מדיי. הוא הרים את ראשו
ויישר את כתפיו כדי להתמודד עם האורח הנוסף.

"שלום אבא." האיש אמר לזר, מבט קפוא על פניו. האב הביט בו בבוז
ושאג:

"איך הכנסת את עצמך למצב הזה?!" הוא שאל בכעס וחבט בסורגי התא,
וגרם להם לרעוד ברעש. האיש לא זע ולא נד, אלא הביט באביו
בעיניים הקרות שלו. אמו יצאה מאחורי גבו של אביו והרגיעה אותו.
היא חייכה חיוך מנומס לבנה וחיזקה את ידו דרך הסורגים.

"באנו להיפרד," היא הסבירה, מצביעה בראשה על אביו. האיש הניע
בראשו לאות שהוא מבין אך עיניו נשארו נעולות על אביו.

"אתה חייב להבין, בן," האב אמר כשהוא צועד לאורך המסדרון הלוך
וחזור. לשנייה האיש חשב שזה שמו- 'בן', אבל הוא הבין שזה רק
כינוי שאבות נותנים לילדיהם. "-להבין שלא ציפינו לזה. במיוחד
ממך לא. לא כך גידלנו אותך! שמענו על מה שעשית, ואמך- הו אמך
המסכנה- היא אמרה: 'לא, זה לא יכול להיות הוא, זאת בוודאי
טעות!'. אבל אני, אני ידעתי שזה נכון." הוא עצר ונשען על
הסורגים עד שפניו היו סנטימטרים מפני האיש הקפוא. "אולי לא
החמרנו אתך מספיק, אני מכיר בטעויות שלי, הייתי צריך להיות
נוקשה יותר. אבל זאת אשמתך הישירה ולא יעזרו התירוצים." הבן
הנהן בראשו לאות הסכמה והשפיל את מבטו ונראה מבויש.



   האב הניד בראשו באכזבה פעם אחת לפני שתפס באשתו ויצא אתה
לכיוון המסדרון.

"רגע!" האיש אמר בקול שהוא חשב שאיבד ממזמן. אביו עצר במקומו
והביט בו בפליאה.
"בבקשה ממך," התחנן האיש. "לפני שתלך- תגיד לי איך לעזאזל
קוראים לי?" האב צחק צחוק ארסי והניד בראשו אך חזר לעמוד מול
תא כלאו. הוא בחן את בנו בעין חושדת ולבסוף הציע: "בוא נעשה
התערבות קטנה. אנחנו נשחק משחק שחמט אחד ואם תנצח אגיד לך מי
אתה."

"ואם אפסיד?" האיש פחד לשאול, הוא כבר הכיר את המבט הזה של
אביו. האב הניד בכתפיו בביטול ואמר: "תעשה משהו שאבקש ממך."
האיש בלע רוק אך הסכים והאם פרשה את הלוח בידיים רועדות, לא
אוהבת את המשחקים האלו שלהם. היא תמיד פחדה שמשהו יקרה כמו
שקרה אז...

"מוכן?" שאל האב ושכשח את ידיו אלו באלו. "אתה תהיה הלבן-
תתחיל." והם שיחקו. האיש ידע שהוא הולך להפסיד, אף אחד אף פעם
לא ניצח את אביו בשחמט. והתוצאות של ההתערבויות הללו ילכו אתו
גם לקבר.

"שחמט זה משחק החיים," האב התחיל לנאום. "לעולם לא תגיע לאן
שהוא אם לא תיקח סיכונים, תסבול אבדות." הוא לקח בשבי עוד חייל
של האיש, וחייך אליו.

"אין פלא שלא הצלחת בחיים- תראה איך שאתה משחק! אתה מנסה
להשאיר כמה שיותר כלים במשחק, במקום לתקוף את המלך! הוא האויב-
המטרה. אתה לא יכול לשלוט בגורל של כולם." הוא צקצק בלשונו
והזיז את החומה שלו קדימה. האיש לא היה צריך להסתכל על הלוח
כדי לדעת מה קרה כרגע, הוא פשוט הפך את המלך שלו.

"שחמט."

   הבן הניד בראשו, כלא מוכן להאמין ואמו נתעטפה במעילה. היא
נשכה את שפתה התחתונה כששמה את ידה בשרוול המעיל, הכתף שלה
תמיד כאבה לה. האב הביט בה לשנייה והיא חייכה אליו חיוך מזויף,
שמח בניצחונו.

"מה אתה רוצה שאעשה?" שאל האיש והביט בצללים, ששם איפה שהוא
עומד אחיו. רק שלא יראה, לא שוב....

האב קם ברעש והוריד את חגורתו. נשמתו של האיש נתקעה בגרונו
והוא דמיין את העיניים הגדולות והחכמות של אחיו כמו שהיו באותו
היום...
ואז האב הושיט לו את החגורה, כמו שמושיטים חרב. האיש מצמץ
בעיניו פעם, ועוד פעם. הוא הביט באמו, אך לה לא היו תשובות.
הוא הביט באביו.

ואז הוא הבין.

  הוא רצה שהוא יעשה כמו שאול ויפול על חניתו.

"תיקח את גורלך בידיים," האב הסביר. "תעשה פעם אחת בחיים שלך
מעשה שיעורר בי גאווה." האיש הושיט יד נרעדת לחגורה המחוספסת
משימוש, וראה את עיניו הבוחנות של אביו. הוא נעמד על המיטה
וראה איך אמו מנסה לגרום לגופה לזוז קדימה, לעצור את זה, וראה
איך שהיא מתייאשת בקלות.



   הוא ליפף את החגורה סביב צווארו ולקח נשימה עמוקה. למה לא?
בין כה וכה הוא עומד למות- למה שלא ימות בתנאים שלו? הוא קשר
את החגורה למנורת התקרה. הוא ראה את אחיו יוצא מבין הצללים, רץ
לעצור אותו, דופק על הסורגים- אבל הוא לא יוכל להפסיק אותו.
הוא צעד לקצה המיטה בעידוד אביו ונעמד שם כמו לוליין על חבל-
חבל דק מאוד.

ואז הוא ראה אותה.

  הילדה הביטה בו, בעיניו המאשימות שלה ועמדה שם בשקט. היא לא
שרה, לא קפצה, לא צחקה- רק עמדה שם כמו מתה והסתכלה בו. פנים
שלה התעוותו לבוז והיא הפנתה את גבה אליו, לא מסוגלת להסתכל
עליו יותר.

הוא נעצר.

  משום מה זה פגע בו- אי היכולת שלה להביט בו מרוב תיעוב. הוא
לא רצה להיות האיש הזה. הוא לאט לאט הוריד את החגורה מהתקרה,
שפשף את צווארו הכואב וזרק לאביו את החגורה בחזרה. היא נשכבה
לרגלי אביו, שהשתופף בכבדות והרים את החגורה והחזירה למקומה
הראוי. כשהוא הביט באיש היה לו מבט שונה על הפנים: סקרנות
ואולי אפילו קמצוץ של גאווה. אמו חייכה בהקלה ובעדינות הדריכה
את אביו לכיוון היציאה.

  הילדה לא חייכה, אבל במבט הרציני שלה היה סיפוק. ואז לפתע
היא השתנתה והתחילה לדלג לכיוון היציאה כשהיא שרה שיר של
'דיסני'. אחיו יצא שוב מהצללים וחייך בהקלה.
"הפחדת אותי," אחיו אמר לו ונגע בזרועו. "אני חושב שניצחת אותו
במשחק שלו- ישר כוח. אני לא חושב שמישהו מאתנו עשה את זה כבר."
הוא צחק ולפתע ותפס בצדו במין התקף. "אוי! ראית את המבט על
הפנים שלו? זה היה שווה את זה!" הוא הפסיק לצחוק ולחץ את ידו
של אחיו. כשהאיש לקח את ידו בחזרה הוא ראה שאחיו נתן לו משהו.

"זה השעון שקנית לי לחנוכה- זוכר?" האח חייך בזוכרו את הימים
ההם. "חשבתי שתעדיף לדעת מתי... מתי הם יבואו בשבילך," הוא
נשנק ורץ בצליעה לכיוון היציאה. האיש הביט בשעון עם המספרים
שרצים אחורה, עד שעת הדין ולפתע הוא חייך.

הוא זכר את השם שלו.

  הוא אפילו צחק בגלל האירוניה המסוימת שבשם, אבל גלגל אותו
על לשונו והשמיע אותו מספר פעמים- בוחן אותו. כן, השם בהחלט
התאים לו.



    הוא בדיוק התעורר כשהם באו בשבילו. השעון שלו צפצף לאחר
דקה והוא דחף אותו מתחת לכרית. הם הוציאו אותו מהתא וקול צעדיו
הקלים בקושי רב נשמעו במסדרון שהוביל למוות שלו. הוא ישב בכסא
בזמן שהכינו את המזרק, ואפילו חייך לשומרים במחילה. הם נראו
מעט מוטרדים והתרחקו ממנו במהרה.

'השיבנו ה' ונשובה' האיש חשב ואימץ את מילות אחיו בחוזקה. הוא
לא עומד למות- הוא עומד לחזור הביתה. הוא הרגיש את המחט חודרת
לעורו ואת הנוזל החם מבעבע בוורידיו. במחשבותיו האחרונות הוא
אמר שוב ושוב את שמו.

חיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה אני בפינה
זה אני באור
הזרקורים
מאבד את הדת
שלי




המתרגמת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/1/04 20:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה