11/1/04

עומר בהה בצללים שעל הקיר. הוא היה מרוצה. האהיל החדש שקנה
אתמול התברר כרכישה מצוינת. מלבד היותו מסנן מעולה לאור המעוור
שהפיצה הנורה הערומה, הוא אף התעלה על עצמו בהפגנת כשרון
אומנותי. הצללים שברא רקדו את ריקודם השיכור על גבי הקירות
הלבנים. יצירות סוריאליסטיות חד-פעמיות הופיעו ונעלמו מעל
המיטה בפינת החדר.
מיטל נאנחה חרישית. עומר הגביר את קצב אצבעותיו. לפנים ולאחור,
לפנים ולאחור. מיטל החלה נאנקת. זהו, היא מתקרבת. הוא ניסה
להתרכז. הוא חש איך אצבעותיו דביקות ועייפות. מאמץ אחרון. הוא
החל בתנועה סיבובית. אולי זה יעזור. מיטל החלה להאנח בווליום
נבואי. עומר דמיין בראשו את מנגינת האורגן במשחקי הכדורסל,
מעודדת את ההתקפה קדימה. הוא נתן את כולו. הנה זה מגיע, זה
מגיע, זה בא, זה בא. וזה הולך...  מיטל פספסה את ההזדמנות. נו,
מילא, התקפה הבאה סל בטוח.
לילה חורפי בחוץ. הרוח הטיחה בהפגנתיות את טיפות הגשם על
החלון. ברקע רעש המזגן של השכן התגבר והפך בלתי נסבל. הוא חייב
לדבר עם בעל הבית. הוא בן אדם טוב, יכול להיות שהוא יצליח לסדר
משהו. מחר.
עומר פיקס את מבטו חזרה מאינסוף וכל החום הצהבהב חזר להיות
מיטל. היא שכבה על בטנה, עיניה עצומות. מסכנה. איך היא כמעט
נוגעת, מנסה למתוח את עצמה לגבול התשוקה. ונכשלת. עומר מישש
בידו את איברו הרדום. קום! ביחד נוכל לגמור עם הסיפור הזה תוך
שתי דקות. כפוי טובה! עשית את שלך ועכשיו אתה נח! עומר לא באמת
כעס. הוא ידע ששום בחורה שבעולם, מפתה ככל שתהיה, לא תצליח
להוציא את הזין שלו מהתרדמת אליה הוא נכנס. הוא יאלץ להמשיך
במלאכת הכפיים.
עומר חזר לצללים שבקיר. כבר מאוחר, והוא עובד מחר משמרת בוקר.
הוא עצם את עיניו. שתגמור כבר!

מיטל מחצה בידה את הכרית. זה כל כך טוב! הלוואי שלא יגמר
לעולם. החול והים, רשרוש... די, אני חייבת להתרכז. היא נשכה את
שפתה התחתונה. אוי, זה כל כך טוב! היא לא רצתה לגמור עדיין.
מסכן עומר, הוא עובד מחר בוקר. הוא בטח עייף. איזה חמוד, איך
הוא דואג לי.
מיטל נתנה לקולות לבקוע מבפנים, מהבטן. בעצם לא מהבטן,
מהסרעפת, כמו שלימדה אותה המורה לפיתוח קול כשהייתה בת שש
עשרה, בתקופה שעוד חלמה לשיר. למעשה, גם זה סוג של שיעור. היא
תהיה שמחה לדעת שאני עדיין מקפידה להתאמן. מיטל גיחכה לעצמה.
די! תגמרי כבר! הוא עושה לך ביד כבר רבע שעה. איזה מאמי... חבל
שאני כבר קצת יבשה. רק שלא יעלב. טוב הנה. היא כווצה את עיניה
ונתנה לתחושה להשתלט עליה. מיטל החלה להאנח. היא הרגישה את גל
החום מתקרב. עוד קצת, עוד קצת. כן! כן! לא, שלא יתעייף לי
עכשיו... אני בחיים לא אגמור בקצב הזה. מיטל הושיטה את ידה
והכווינה את ידו של עומר למקומה המיועד. נסיון אחרון.

עומר התרגש. מחר הוא וחבר שלו מהעבודה הולכים למשחק של מכבי.
עבר זמן רב מאז שהיה ביד אליהו. הולך להיות משחק מטורף! הוא
קיווה שהביא את החולצה הצהובה מהבית של ההורים. הוא ניסה לשחזר
בראשו היכן ראה אותה בפעם האחרונה. כן, היא אמורה להיות אצלו
בארון. איזה כיף יהיה! הוא חש את מיטל אוחזת בידו. היא צודקת.
די, הוא חייב להתרכז. עומר החל מניע את אצבעותיו בעדינות
מיומנת. הוא הצטער שלא גמר בחוץ, אחרת הוא היה יורד לה מזמן.
בכלל הוא טמבל שגמר כל כך מהר, מה הוא ילד? עומר נשם לרווחה,
זה לא הזמן לריב עם עצמו. הוא צריך למקד את כל כוחו בביצוע
המשימה. הוא ישקיע רגע, ותוך שתי דקות הוא ינגח בכרית.

מיטל פלטה אנחה חזקה. או, אני רואה שהוא התעורר. איך הוא יודע
לעשות לי טוב. עומר הגביר את הקצב. מיטל שלחה את ידה ותפסה
בידו. אני גומרת... נראה לי שאני מתאהבת בו. וואו, איך אני
רועדת. עומר השתטח על הסדין. מיטל ליטפה את ראשו. מסכן, איך
הוא עייף.

עומר היה עייף, נורא עייף. הוא בהה בפניה של מיטל. ההבעות
האלה, באמת כל כך טוב לה? היא בטוח מוסיפה קצת בשביל ההופעה.
עומר פסק מכל מלאכתו אשר עשה. הוא התנשף. זה היה קשה! הוא
הבחין במיטל מחייכת לעברו. עומר הכיר את המבט הזה, הוא ראה
אותו פעמים ספורות בעבר. העיניים הנוצצות, הסומק בלחיים,
השפתיים הנפוחות. הוא הושיט את ידו לכבות את האור, אחר כך פרס
מעל שניהם את שמיכת הפוך הישנה. הוא לא אהב את השמיכה הזאת,
היא הייתה קטנה מדי. מיטל חיבקה אותו והוא ידע. שוב הסתבכתי.