[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יפתח חוצב
/
עזאזל


14/1/2004

באופן מפתיע הגיהנום דמה מאד לחדר שלי. אפשר אפילו לומר שהיה
כמעט זהה לחלוטין. המיטה שהכין אבא שלי, הספה החומה מהקורדרוי,
השטיח הכחול מסיני, הכסא הירוק שהביאה לי אחותי, הכל נראה
בדיוק אותו דבר. אבל עדיין, משהו בתמונה לא הסתדר לי.
בניגוד לתפיסה המקובלת, היה די קריר בגיהנום, ותנור הסלילים
ששכן בפינת החדר היה מקצר בכל פעם שהודלק. נכנסתי פנימה ונעלתי
אחרי את הדלת. רעש המים הנופלים במרזב הבנין שממול יצר אפקט
דומה לעינוי סיני. לא שאני מתרשם מהעינויים האלה, תמיד טענתי
שמנה נדיבה של חשמל בפטמות תשכנע כל שבוי לזמר בחצי מהזמן.
בכל אופן, ברגע שעברתי את סף הדלת מיד השתטחתי על המיטה, מנהג
שפיתחתי לעצמי עוד הרבה לפני שהגעתי הנה. הכל הרגיש כרגיל עד
שלפתע חשתי צורך עז להתקלח, מין דחף להתנקות מכל היומיום
שבחוץ. צעדתי לכיוון המקלחת, ולהפתעתי, הדוד היה בדיוק באותו
המקום שהיה בדירה שלי בתל אביב. לחצתי על הכפתור והאור השטני
נדלק בערמומיות. חזרתי לגיהנום והתיישבתי על הספה. אני מוכרח
לציין שהשטן עשה פה עבודה לא רעה, הוא ניסה לגרום לי לא לחוש
בהבדל, לא לשים לב שזה לא החדר שלי. אה, הצחקת אותי! הסתכלתי
סביב: הקירות היו קרובים יותר, התקרה נמוכה יותר, השטיח מזוהם
יותר, ובכלל היתה תחושה מוזרה באוויר. מין שילוב בין ריח רקבון
לעשן סיגריות.
האמת שציפיתי למשהו יותר דרמטי. אולי כמה נהרות לבה רותחת,
אולי כמה אנשים נצלבים או מועלים על המוקד, משהו שיצדיק את כל
המיתוסים. בכל זאת, פה אני אמור לבלות נצח!?
נו, אז מה עושים עכשיו? משהו שיעביר את השעות בגיהנום הקטן
והקר, שיבזבז את הזמן עד ההתרחשות המענינת הבאה בחיי. ניגשתי
למחשב. אולי אנסה לכתוב משהו. כבר מזמן לא כתבתי. התישבתי מול
הקופסא. בהיתי במסך והוא בהה בי חזרה. לאחר מלחמת עיניים
שנמשכה כעשר דקות, אני נגד הסמן המרצד במעבד התמלילים, לבסוף
החלטתי להתיאש. במקומה של המוזה הנעדרת ניסיתי להעביר את הזמן
במשחק סוליטר. אם ישנה דרך לבלות נצח בחוסר מעש, זאת הדרך.
לאחר מספר דקות של רוגע הקלפים במשחק החלו מדברים אלי. המלך
אמר שאולי הגיע הזמן שאלמד משהו רציני, והמלכה הוסיפה שאני סתם
מבזבז את החיים שלי.
אני לא אתן להם לדכא אותי. כיביתי את המחשב וניגשתי למקלחת
לבדוק אם טמפרטורת המים מספקת. זרם המים הקרים השיב את אשכיי
לגודלם בתמונת האולטרה-סאונד. חזרתי לחדר. בחרתי מהמדף שמעל
המחשב את אחד מאלבומי התמונות והתישבתי על הספה, אולי אטבע לי
בנוסטלגיה. דפדפתי לאיטי בין הזכרונות, מעביר חוויות וחודשים
בתנועות קלילות של האגודל. גם כאן השטן ניסה להערים עלי. כל
התמונות נראו רחוקות פתאום, כאילו הן של מישהו אחר. המקומות
בהם טיילתי נראו דמיוניים. האנשים נראו זרים ולא מענינים.
השלכתי את האלבום על הרצפה. תרגיל מלוכלך!
אני לא אתן לו לשגע אותי. הוצאתי מהתיק את הפלאפון. זה מה
שאעשה: אדבר עם מישהו, אולי אפילו אארגן איזה מפגשון. אבל עם
מי? נכנסתי לספר הטלפונים והתחלתי לסרוק את השמות. עברתי על
כולם. מ"אבא" ועד "תהילה", 150 שמות. כלום. מתוך כל מאגר
האנשים הוירטואלי האלפביתי הזה, לא היה ולו אדם אחד שגרם לי
רצון לדבר עימו. מתוחכם מצידו! כמעט ונפלתי בפח... ומה עכשיו,
איך יוצאים מכאן? אם זה ימשיך כך, הוא עוד בסוף ינצח. אני
מרגיש את הסדקים עושים את דרכם המפותלת אל עבר הכפתור האדום
הגדול שבראשי.
איכס! תלשתי את המגבת מהקולב ומיהרתי למקלחת. האדים שהתפזרו
בחדר רמזו לי כי הדוד תפקד כראוי. לפחות הוא בסדר. התפשטתי
בזריזות ונכנסתי מתחת לזרם המים הרותחים. איזה פינוק! מקלחת
חמה בחורף יכולה לשפר פלאים את מצב הרוח. שפכתי כמות מספקת של
שמפו אל כף ידי ופיזרתי אותו בצורה שווה על השיער. נזכרתי איך
הייתי פעם מתקלח עם חברה שלי לשעבר, ואיך היינו מסבנים אחד
לשניה את הגב במשך שעות. ואיך עכשיו היא בטח מתקלחת עם הגב
החדש שלה. ואיך הוא בטח מכיר את הגוף שלה טוב יותר משאני אי
פעם הכרתי. אני לא יודע מה השטן עשה לשמפו, אבל פתאום התחלתי
לדמוע. כנראה הוא היה שורף במיוחד כי הדמעות נזלו ונזלו,
מתנקזות אל תוך החור השחור. בכיתי עד שנגמרו המים החמים, ואז
בכיתי עוד קצת. כשסגרתי את הברז והזרם חדל, חדלו גם הדמעות.
מתחת למים היה קשה לשטן להבחין בהן, אבל עכשיו זה כבר סתם טפשי
ומביך. הוא עוד יחשוב שאני בוכה ברצינות.
הוא לא ינצח אותי! היה לי קצת קשה להתנגב כי נורא רעדתי. וגם
כל הזמן הסתכלתי על סכין הגילוח. גם איתו הוא שיחק, הרשע. אני
מוכן להשבע שראיתי את הסכין קורא לי. הוא דווקא נראה נחמד...
אולי כדאי שאלך לישון.
חזרתי לגיהנום וסגרתי את הדלת. זרקתי את המגבת על הספה,
והתיישבתי ערום על הכסא הירוק לעשן סיגריה. נעמדתי מול המראה.
זה היה מלוכלך מצידו... מתוך המראה, מבעד לעשן, הביט בי אדם
מכוער ומעוות, מגעיל ומיותר. בחנתי אותו היטב, כמו עובר אורח
החוזה בתאונת דרכים מזעזעת.
די, אני מוכרח לישון! כיביתי את הסיגריה ואת האור, וזחלתי אל
בין הסדינים. הם היו קפואים. הכרית הייתה קטנה מדי ולא נוחה.
נראה לי גם שהשטן הגדיל את המיטה, כי פתאום הרגשתי כאילו אני
שוכב בלבו של מדבר קרח אינסופי.
יש לו שכל לשטן, אבל אני לא אשבר. אני אלך לישון עכשיו, ואקווה
שמחר בבוקר, כשאני אתעורר, הכל יחזור להיות כשהיה. שאני שוב
אהיה בחדר שלי, ברחוב ריינס בתל אביב, שכוב במיטה החמה, משתוקק
כבר לקום אל היום החדש שבחוץ. שאהיה הרחק מכאן, מחוץ לגיהנום
הזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?


-כן. ועל מה אתה
יושב?





שיחת חולין בין
האסירים אפרוח
ורוד וזוזו
לסטרי בקלבוש
המקומי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/1/04 23:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפתח חוצב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה