שמה היה גאלתיאה -'לבנת החלב', אשה נאה, שחורת שער ובהירה.
היינו מכרים ותיקים, ועתה ישבה בקצה הכסא מולי, ידיה מתפתלות
על השולחן.
'גאלתיאה!'
כיסיתי את ידה הלבנה בידי וניסיתי להשקיט את הרעד.
כשהחלה לדבר בכתה.

בת הסנדקות של גאלתיאה היתה נסגרת והולכת כזחל-פרפר בפקעת
קורים. היא סרבה לצאת מן הבית, והימים חלפו על פניה ללא חותם.

היתה פעם ילדה אדומת תלתלים, מנושקת שמש ועגולת לחיים,
וגאלתיאה אהבה אותה אהבה עזה, היא לה ולה היא, ושתיהן שלובות
זו בזו, ולב האחת נתון לרעותה. שיני חלב לבנות ולשון חתול
אדומה בפי הפעוטה הפעור בצחוק, פירורי עוגיות, נתזי רוק וחלב
וסיפורי ילדות.
עתה סרבה הילדה שבגרה לקבל עליה את דין השנים החולפות. עיניה
הביטו פנימה, בוהות החוצה.
גאלתיאה לא בכתה עוד, וכשהביטה בי, נגלו לי עיניים נחושות.
'כך החלטתי' ידיה נקמצו לאגרוף. 'אנא עזור לי למצוא מוסד
מתאים, מקום טוב. זה מכבר אבד לה צלם אנוש. יש להשקותה כצמח
בערוגה, ועל קרני השמש ללטף את תלתליה ותו לא!'
קולה התרומם דק אך החלטי, ועיניה - יהלומים.

הקשבתי לה, התבוננתי בריכוז בפניה, ולא הצלחתי לבקע את שריונה.
ילדה אדומת תלתלים, מנושקת שמש ועגולת לחיים קנתה לה שביתה
בלבי ומאנה להפרד. דמות קטנה ועקשנית שבה ונצטיירה בעיני רוחי.

עיגול של אור וילדה מסתחררת סביב עמוד. ידה האחת נפרשה ככנף,
ראשה הוטל לאחור, שערה האדום פרוע וצחוקה הילדותי פרוע, פורק
עול כמעט, ידה השנייה אחזה היטב בעמוד ששימש לה ציר. כל כך
לבדה, כל כך קטנה, והבדידות וחוסר הישע מפלסים דרך בידיים
קטנות, מגששים בעוורון אחר נתיב ללבי.
החסרתי פעימה. נשענתי לאחור, מביט באשה שלפני, מביט ואיני
מאמין. עיני קדחו פתח בגדר הגבוהה, הסוגרת על הילדה שבפנים.

לולא פנתה אלי, לא הייתי יודע דבר, אך כיוון שעשתה זאת ידעתי.
יש להתיך את השתיים שהן אחת, היתוך הגרעין של נפש משוסעת. לא
מיהרתי למצוא 'מקום טוב', אלא ביקשתי לחזור ולהפגש, והיא
נענתה.
היינו נפגשים אצלי, ולאחר שיחה נעימה, הייתי מחשיך את החדר,
מגיף את התריסים ומפעיל את תאורת כדור הבדולח, ששובץ בתוך
השולחן.
'התבונני.'
היא היתה מתרווחת על הספה הגדולה, ועיניה נעוצות בכדור המואר.
המתנתי לגאלתיאה שעל סף נערותה, זו, אשר בבדידותה ובפחדה מפני
החיים העומדים בפתח, יצרה לה עזר כנגדה, בת סנדקות קטנה, שלא
בגרה מעולם. היא האוצרת ושומרת את צללי הרפאים של הפחד.
המתנתי בסבלנות.

לעיתים הייתי מבקש לפגוש ב'בת' עצמה, ואז היתה הפגישה מתקיימת
בביתה  של גאלתיאה. היא היתה חומקת מן החדר, ואני, בהסכמה
אילמת, הייתי צועד עקב בצד אגודל אל החצר הפנימית, נותן בכך
שהות לאשה האומללה לפשוט צורה וללבוש דמות אחרת. דמות זו,
שהשנים הקשיחו את תוויה הרכים, היתה יושבת שפופה למרגלות הגדר
הגבוהה, מכורבלת בסדין מרופט, לבן לשעבר. היא הצטנפה ולא
השמיעה הגה. הייתי מלטף ללא מלים את השער האדום-מאפיר של הפאה
הנכרית, גחלי אש מכוסות אפר.
פעם, כשנטפה דמעה על לחי התינוקת הכמושה, ואני מחיתי אותה
בממחטת נייר, נשאה אלי את זרועותיה והצביעה ללא מילים למעלה.
'מה לך?' כמעט ואמרתי 'ילדתי', אבל הדבקות שלי באמת לא הניחה
לטירוף לסחוף אותי.
'מה לך יקירתי?' התאפקתי לא לנקוב עדיין בשמה. האנרגיה הנוצרת
בתהליך ההיתוך עלולה להיות קטלנית. אין להתפלא על כך, הרי זו
שלילה של קיומה העצמאי. גם נפש, שגרעינה שביר פחות, תתקשה
לעמוד מול מי שיטען בתוקף כי אך שסע היא מאישיותה רבת הפנים של
נפש אחרת.
'השמש...' היא אמרה.
ניסיתי שלא להיות מופתע למשמע קולה הרך והצרוד מעט. שונה היה
לחלוטין מקולה הרגיל.
'השמש זרחה...'
שעת השקיעה התקרבה. ביקשתי לרדת אל סוף דעתה.
'השמש זרחה כמו אתמול, וכשהלילה יגיע...'
'כן' חייכתי והסתכלתי בשערה ובלחייה הרטובות וחשבתי שהיא כמו
חיה קטנה כלואה. הריח, שנדף ממנה, היה ריח של פרווה לחה
ומלוכלכת. 'אני מקשיב.'
'בלילה אני יושבת כאן ומתבוננת בשמיים. הלילה נמשך ללא סוף.
הלב מתחיל לפעום במהירות, ואני מנסה לספור את פעימותיו...'
היא השתתקה, וידה לפתה את ידי ומשכה אותה אל חזה. חשתי בפעימות
הלב המהירות. צפור קטנה. ריחמתי עליה.

זמן רב חלף בטרם ביקשתי לפגוש אותה שנית. היא נזקקה לשהות
ארוכה כדי לאסוף את כוחותיה לפגישה נוספת. היא ישבה באותה
פינה, עטופה בסדין.
'...אבל אינני מצליחה.' המשיכה את המשפט שנקטע בפעם הקודמת
והפכה את הזמן שחלף להרף עין.
'הלילה...' היא חיפשה מילה הולמת '...הוא ענק, ורק בשולי
גלימתו השחורה אפשר לגעת. אני אוהבת לראות את הזריחה, היא יפה.
אני אוהבת את הרגע הזה, ומיד אחר כך אני מתמלאת פחד.'
פניה היו עגומים.
'הזריחות ממלאות אותי תקווה והתקווה מחלישה אותי. אף זריחה
איננה הבטחה לזריחה הבאה.'
'ובלילה ניתן לראות את שביל החלב, לבנת החלב...' אמרתי ונגעתי
במצחה '...הגאלקסיה, גאלתיאה.' התבוננתי בעיניה וחזרתי שוב
ושוב על שמה 'גאלתיאה. לבנת החלב. שביל לבן של אור בשמי
הלילה.'
רעד חלף בה ואחר כך קפאה ופניה נחתמו, וגם אני לא הוספתי דבר,
אבל ידעתי כי מתחת לשערה השחור של גאלתיאה, הנסתר בכסות הפאה
הנוכרית המדובללת, מתחילים תלתלי גחלים לבעור.

כמו על פי אות משרביטו של מנצח נעלם קידמה גאלתיאה את פני
בביקורי הבא בביתה, כששערה כרוך בסרט רחב וקלוע לצמה.
אדום.
'זה צבע שערי המקורי.' היא חייכה חיוך רחב, וגם אני התחייכתי
בתוך תוכי.
'איזו הפתעה.'
הנה נגעתי סוף סוף בנקודה הנכונה, נקודת ההיתוך.
היא הטילה עצמה על אחת הכורסאות, ובתנועת יד סימנה לי לשבת.
'תרצה להחשיך מעט את החדר? אני אוהבת את שיחות כדור הבדולח
שלנו.' קולה נשמע שונה. לא ידעתי במה. 'אולי אתקין כזה בביתי.'

כאילו חלף זרם חשמלי בגבה התנערה פתאום והסירה את הסרט. כמה
תלתלים קצרים הסתלסלו בחופשיות לצדי פניה. זה היה הרגע הנכון.
עתה אומר לה.
'שוב אינך צריכה להסתתר תחת הפלומה המדובללת.'
ואושיט את ידי אל עורפה החלבי כדי להתיר את הצמה. להבה אדומה
תגלוש בהדר תלתלים על כתפיה ותקיף את הפנים החיוורים במסגרת
אש.
'לא!'
הדלת לחצר נפתחה, ואל תוך הבית פסעה דמות עטופה סדין מלוכלך.
עיניה המתות ננעצו בעיני הנקרעות לרווחה. מן הצד זה ודאי נראה
מצחיק, אבל כשנמלטתי משם חשתי נורא. צחוק פרוע ליווה אותי
בדרכי.